החיבור בין הניגודים

כשאני יושבת השבוע לכתוב, קשה לי להוריד את מחסום הכתיבה שנבנה סביבי. נחסמתי.
קרה השבוע משהו שהשאיר מדינה שלמה ללא מילים ו45 משפחות עם לב שבור.
ואני, שנותרה עדיין בשוק שואלת מי אני עכשיו שאכתוב על החיים שלי או על השבוע שלי או שאתן לזה פרשנות, ובאיזו זכות? מישהו בכלל יכול?



שמעתי וקראתי הרבה עדויות בשבוע הזה, כל אחת כאבה יותר מהשנייה והדעות שלכל אחד היה חשוב להביע באותם רגעים טריים וכואבים, כאבו אף יותר. מה אנחנו מפספסים כאן?
האם הדעות שכל משפיען, מנגיד רוחני או כתב עזרו לאחד מבני המשפחות להחזיר את יקיריהם? זה שינה משהו? הלב עדיין שבור, האבל עדיין קיים וההרוגים לצערנו, עדיין הרוגים.

45 משפחות אבלות מארחים בבתיהם בימים אלה אלפי אנשים שבאים לנחם אותם, לא כי הם מכירים את קרוב המשפחה שלהם שנהרג, לא כי אמרו להם אלא כי הם רצו. הם רצו לתת להם חיבוק, תחושה שהם לא לבד והרצון הזה הוא מה ששינה פה את חוקי המשחק. הרצון לתת.

קראתי בפוסט של סיוון רהב מאיר שהייתה מישהי שהגיע לנחם את אחת המשפחות ואמרה "איזה בושה, רק בגלל אסון כזה אני נכנסת בפעם הראשונה לבית של משפחה חרדית". וקיבלה מהמשפחה בתגובה: "לא נעים לנו, בגלל אסון כזה אנחנו מארחים בפעם הראשונה חילונים".

כנראה שהחיים האמיתיים לא מתגלים לנו רק אחרי שאנחנו מאבדים אותם, כי אז אנחנו מבינים את חשיבותם, אולי הם בכלל מתגלים במקום שיש בו חיבורים. חיבורים בין בני החיים.
אני נזהרת במילים שאני רושמת, אבל האם אי פעם חשבנו על זה שעד עכשיו פעלנו על פי רצון הטבע? הטבע הבסיסי שבו כל אחד רוצה לקבל עבור עצמו, אבל הפירוש של "מעל הטבע" זה הרצון בעצם לתת. ופה מתחיל כל הקסם..

המילה "רצון" חוזרת וחוזרת. אנחנו רוצים לקבל תשובות, וכדאי שיגיעו כמה שיותר מהר, אנחנו רוצים לקבל כבוד, ואנחנו רוצים לקבל הערכה, וכסף ולא רוצים שיבזבזו לנו את הזמן. אבל האם כשאנחנו מקבלים את כל מה שרצינו, האם נשארה בנו גם קצת נתינה? קצת רצון להשפיע? להעביר את זה הלאה? אותה אישה חילונית שהגיע לנחם את המשפחה החרדית בנתה חיים במו ידיה. היא יצרה חיבור על פניו משני עולמות ניגודיים בתכלית, אבל הלב שלה ידע שהבסיס זהה – בני אדם.
הרצון הבסיסי שלנו הוא לאהוב, להעניק, לקבל.. חיבורים יוצרים חיים, נתינה מולידה השפעה ואחדות יוצרת כוח.

זה לא באמת שינה באותו יום של האסון וגם בשבוע שאחריו אם אתה דתי, חילוני, יהודי או דרוזי.
קרה אסון וכולנו כאומה אחת התחברנו למרות כל הדעות השונות, למרות הפילוג למטרה אחת והיא לתת לאותם 45 משפחות כוח ותקווה.

אפשר לדבר על כל כך הרבה מסקנות שכל כך הרבה גורמים הבינו מהאסון הזה לשנה הבאה, אבל מה שלנו, האנשים שלא היו שם בפועל אבל עם המשפחות בלב כן אפשר ללמוד מהאסון הנורא הזה הוא שכשאנחנו ביחד ללא שיפוטיות, ללא הגדרות, ללא שנאת חינם יש לנו כוח לשנות. זה הדבר הכי מנחם שיש, כל עוד נשתמש בו.
אני לא מבינה בחשבונות שמיים. אבל קשה שלא להבין את החשבון הפשוט שאחד ועוד אחד זה יחד, זה כוח.
באופן אישי אני רוצה להקדיש להם את הבלוג הזה, הלוואי ואווירת האחדות שהם השאירו פה תישאר לנצח וכך נזכה להנכיח אותם כאן בעולם החיים.

אני מאחלת לכולנו, שתמיד ניתן, לא על מנת לקבל אלא על מנת להמשיך פה משהו טוב, יפה ומחזק.
ממני אליכם עם המון אהבה ושבת שלום.
לזכרם.