החטא ועונשו 2020

הרבה דברים אפשר להגיד על השבוע הזה. סוף העולם הגיע, כאוס, שעמום תחת ומאיפה כל זה בא עליינו עכשיו? יכול להיות שזה באמת משהו מעל הטבע שהיקום או אלוהים או שניהם יחד מנסים להגיד לנו. רגע אחד לעצור הכול ולראות, להסתכל, להקשיב ולהבין מה  קורה פה בזמן האחרון.

יכול להיות שזאת גם נבואה שביקשנו שהגשימה את עצמה, אני לפחות כמה פעמים במהלך היום עבודה שלי אומרת לעצמי ככה בשקט בשקט בלי שאף אחד לא ישמע גם לא אני "איף איך הייתי רוצה להישאר היום בבית ולא לעשות כלום!" ופתאום זה אשכרה קורה. זמן, פתאום כולנו התעשרנו בזמן, מה עושים על כל הזמן הזה? מי אתה זמן? ולכמה זמן אתה הולך להישאר? כי אני פשוט צריכה לתכנן את שאר הזמן שיש לי.. אנחנו לא רגילים למציאות כזאת שזמן הוא מה שיש לנו ממנו הכי הרבה ואם זה לא מספיק, למה שלא נוסיף לעודף זמן הזה גם את עצמנו?.



יש כאן פתאום שני גורמים משמעותיים שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם, והם הזמן ואנחנו עצמנו. למה אנחנו נבהלים כל כך לפגוש את עצמנו לכלכך הרבה זמן? אחד על אחד כמו איזה דייט הזוי עם תחושה באוויר של "זה לא אתה זה אני" עם שתיקה ארוכה ומביכה שלא נגמרת. איך מתחילים היכרות בינינו לבין עצמנו? "היי בא לכאן הרבה?" מה להגיד, איך לפתוח שיחה? מה יקסים את עצמי? איך לגרום לעצמי למצוא בי עניין? אולי זה הדבר שהכי שכחנו בתקופה ארוכה כל כך של שיגרה וזה– להקשיב.

כל הזמן אנחנו רוצים שישמעו אותנו, שיקשיבו לנו, שיבינו אותנו שיאהבו אותנו אבל האם אנחנו יודעים להקשיב , להבין ולאהוב את עצמנו? ועזבו את עצמנו רגע, את הסביבה שלנו? את העולם שלנו? צודקים, אנחנו לא. בעצם גם איך נדע? בחיים לא שמו לנו מראה כל כך ברורה מול הפנים ואף פעם לא באמת התייחסנו כל כך לרמזים שהעולם והגוף שלנו מנסים להגיד.

ואז זה קרה:
"שניה יקרה, לאור המצב החל מהיום 15/03 המשרד יהיה סגור וכולם יצאו לחל"ת.." אלה המילים שפתחו לי את השבוע הזה, קיבלתי הודעה שמזמינה אותי לניסוי חברתי שהשחקנים הראשיים בו הם אני ועצמי ובוא נראה מה יצא מזה בסוף.

נכון שלאור הנסיבות זה לא כייף ואני חלילה לא רוצה שאנשים יפגעו או יהיו חולים אבל אם כבר קיבלתי הזדמנות לניסוי חברתי פרטי שכזה והתבקשתי לשמור על עצמי ועל המולדת בזה שאשב בבית בשקט ולא לעשות יותר מידי מי אני שאגיד לא? פתאום אני עושה שנ"צ, מי עושה שנ"צ באמצע שבוע?! פתאום אני רואה טלוויזיה, למי יש זמן לבזבוז זמן הזה?

אוכלת בלילה, ישנה עד הצהריים, קמה לאכול וחוזרת לישון ובגדול הניסוי החברתי הפרטי הזה מביא לי לבינתיים זה עוד קילו שניים (לכל הפחות) והמון רגשות אשם אבל עם חיוך של הנאה רגעית משובחת ופתאום הבנתי שזה בסדר וגם שזה די נחמד שפתאום השליטה בחיים שלך קצת משתחררת, הבנתי שלא הכול תלוי בי ואם חשבתי ולו לרגע קטן אחד שכן אז זהו שלא. העולם יכול להסתדר גם בלי הלחץ הזה שהיה בי תמיד "להספיק להספיק להספיק" פתאום נופלת עלייך התובנה של כמה אני בסופו של דבר עוד אחת בשרשרת המזון הזאת. ווירוס אחד קטן שבא ושיתק עולם שלם, משק שלם, כלכלה שלמה ואנחנו בלחץ מזה שתקעו לנו את הלו"ז.



מה אנחנו בוכים?! מי אנחנו בכלל? עולם שלם יש לנו ואנחנו רק הורסים אותו יום אחרי יום שנה אחרי שנה. השנה זה התחיל באוסטרליה ועכשיו ממשיך עם הקורונה ואני מקווה שפה זה יעצור. וכל זה התחיל בגלל מה? בגלל מי? בגללנו, בני אדם.

בני האדם הם אחראיים לרוב הצרות. בני אדם עושים מלחמות, בני אדם הורסים, בני אדם מזהמים, בני אדם עשו את השואה.. התרגלנו בני האדם להיות כפויי טובה לעולם שמביא לנו חיים כמובן מאילו, שזה נכון אגב שלא נתבלבל, אבל אנחנו יודעים להחזיר גם באותה מידה? "אין העולם נברא אלא בשבילי" זה לא משפט שנחמן אמר סתם, העולם נברא כדי להביא לנו מהשפע שלו וכמה שיותר אבל כמו בכל קשר בין שני גורמים כשרק צד אחד נותן והשני לוקח-סופו לההרס. וזה לדעתי מה שקורה עכשיו. אגב זה ההמשך למשפט של נחמן והוא כל כך צודק:



 "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם"

קיבלנו את העולם הזה במתנה יחד עם תפקיד: לתקן את הדרוש תיקון, לטפח את הדברים הטובים, ליצור, לא לקלקל, לשמור על היופי של העולם גם לדורות הבאים.

יש לנו חיים על העולם הזה כבני אדם בעלי דעת והבנה להבדיל בין טוב לרע, בין אור לחושך ופתאום שאנחנו מגלים שהרע והחושך הוא בעצם יצירה שלנו, מזה אנחנו באמת פוחדים. לגלות שהאחריות כולה עליינו שכל מה שקורה בעולם כולו ובעולם האישי של כל אחד מאיתנו קורה בגללנו זה באחריותנו ופתאום אין על מי להפנות את האצבע המאשימה – זה מלחיץ. כמו ילד שנתפס על משהו לא טוב שעשה ואומרים לו "לך לצד תחשוב על מה שעשית" זה מה שלמעשה העולם אומר לנו עכשיו שלרגע אחד רק אחד נשב  ונחשוב טוב טוב על מה טעינו.

לעולם כולו ולעולם האישי שלנו ושרגע אחד אולי רק לרגע אחד נפסיק ללכלך אותו, להרוס אותו והכי חשוב שנפסיק לקחת אותו כמובן מאילו למען השם, שנעריך! הזריקה הזאת שלנו כבר נמאסה עליו, מרגישים את זה.עכשיו יש לנו זמן להציל את המערכת היחסים הזאת, לפני שיהיה מאוחר מידי ונבין מה פספסנו (מוכר לכם?) מערכת יחסים כזאת דורשת עבודה כמו כל מערכת יחסים, הקשבה וויתור.

בואו ניתן לו עכשיו את הזמן שלו להשמיע את כל מה שיושב לו על הלב, נשמע שהוא מלא בדברים שמפריעים לו...

אוהבת אתכם,
רק בריאות.