החוויה הראשונה שלי בעזר מציון

אני עומדת שם ומשחקת בשיער בחוסר נוחות. ידעתי שיש לו הופעה היום בערב אבל הוא כהרגלו סיפר על זה באגביות מוחלטת - "הופעה בפתח תקווה". אני רגילה לפעמים שכשאני מצטרפת אליו ואל הצוות שלו, שיש לנו חדר שבו אנחנו מסתגרים עד לרגע ההופעה בורחים לשם מיד אחרי ההופעה עם אבטחה צמודה, אבל היום החדר הפך ללובי רחב ידיים עם דוכני אוכל ועשרות ילדים. עכשיו הבנתי, זאת התנדבות, אבל לא הבנתי - למי? כולם נראים לי כל כך שמחים, כל כך מאושרים, כל כך... בסדר.

חבורה של בנות בערך בנות 15 עומדות לידנו וצוחקות. מאושרות לראות אותו, אומרות לו כמה הן שמחות לראות אותו שוב ושהם חיכו רק לו אני מבינה שהבנאדם בן בית פה.

אני רגילה להגיע איתו לאירועים מכל סוג ולקבל רצף של "איזה ברת מזל את! איזה לב יש לו!" ולהנהן בחיוך ובהסכמה אמיתית כי הם צודקים, ואני יודעת. אבל אז כשמאיר הרכז בא אלינו וקיבל אותנו בידיים פתוחות לחיבוק חזק הבנתי באיזה סוג עמותה אני נמצאת בה. פתאום שמתי לב לשיער המבריק והמהם של הבנות שעומדות איתנו עכשיו, אלה פאות.

הבדיחות השחורות על הסרטן הם מה שמשאיר להם את החיוך על הפנים סיפר לי אמיר. הם מאמינים בלא לתת לו את כוח העצב שהוא משרה על כולם ושזאת המלחמה האמיתית. פתאום שיחות על כימו ועל מזרקים שהן סוחבות איתן לכל מקום בתיק צד שלהן נראים כל כך לגיטימיים ושבעצם אני המוזרה פה. הבנתי במהלך הערב הזה כמה הרפלקס של המשחק בשיער שלי הוא כרוני ואני צריכה להירגע. אבל זה היה רק בעיניים שלי, מסתבר.

"אני מזכירה לך שוב, השם שלה הוא ליהי" זרקה לו אחת הבנות שם לפני שהוא עלה לבמה ואני שאלתי בתמימות "יש לליהי יום הולדת?" ואז אחת מהם אמרה לי "יש לסרטן שלה יום הולדת. הוא היום יהיה בן שלוש זה סרטן כרוני, אין אפשרות לרפא את זה לא כימו ולא נעליים. אז אנחנו חוגגות לו שלא יחגוג גם שנה רביעית." כשהיא סיפרה לי את זה הפנים שלי התכווצו ישר למבט של בולדוג שאומר "אוי לא!" אבל היא אמרה לי ישר "לא הכל טוב, אנחנו צוחקות על זה כל הזמן, היא חזקה והיא תנצח אותו". אלה רגעים שבהם את מבינה שכל הרחמים שאת סוחבת איתך על כלכך הרבה אנשים שווים לתחת. כי הם לא יעזרו, ההפך, רק יעייפו אותם. להיות חזקים לא רק בשביל עצמם אלא גם בשבילך עכשיו. הם צריכים אופטימיות, קלילות ויותר מכל - אנשים שאיתם באותה סירה.

הוא עלה להופיע, הם הצטרפו אליו בשיר השני עם עוגה, בלונים וברכה שכתבו בבריסטול בצורת סרטן. ליהי מגיעה עלייהם ישובה על כתפיים של מישהו וכל הקהל מריע להן. "יום הולדת שלוש שמח! מי היה מאמין שיגיע לגיל שלוש? ומי היה מאמין שהסיבה שנכיר אותך תהיה הסרטן, מחלה שאתה מצפה שתביא איתה רק רע ובסוף הביאה איתה כלכך הרבה טוב. את עוד תנצחי אותו ובגדול!! אבל בנינו את כבר מנצחת אותו עם כל החיוביות שלך והחוזק שלך..."

אני חושבת שלא הייתי ביום הולדת שמחה כזאת מימיי. הייתי בטוחה שחברויות כאלה חזקות ועוצמתיות יש רק בסרטים, אבל לא. בעזר מציון לימדו אותי אחרת. ובאשר לי, כשאני יושבת בצד ומצלמת אותם בטקס יום הולדת המוזר והשמח ביותר שהייתי נוכחת בו, אני מבינה כמה כוח יש לשמחה. כמה כוח יש באהבה ואיזה לב ענק יש לו...

אמן ונדע בכל יום להעריך את מה שיש לנו, ולראות את הטוב שיש גם לאחרים.
זה מרפא, זה עושה פלאים..

ממני אליכם, עם המון אהבה-

שניה