הזמן עושה את שלו
29.10.20 / 13:14
הזמן הוא הנכס היקר ביותר שלנו. תקופה ארוכה שמכתיבים לנו את קיצם של הזמנים. אולי בעצם התקופה היא שגרמה לנו להעריך את ערכו של הזמן?
כשחושבים על ניהול זמן צריך לקחת בחשבון שיש פה שני משתנים: ניהול וזמן.
אנשים קונים יומנים ורושמים בהם את סדר היום, אירועים, ואפילו חשבונות שעלייהם לשלם בזמן.
באגדה המוכרת "עליסה בארץ הפלאות" הזמן הוא שחקן עיקרי- הארנב תמיד איחר, הכובען תמיד דייק והחליט שהשעה היא שש שזו היא גם שעת התה המדוברת ועליסה, הו עליסה המסכנה כל האגדה רק קופצת מהעבר להווה ומההווה לעבר וחוזר חלילה.
הם יצרו לעצמם את הזמן, הם יצרו לעצמם את השעות, הם יצרו לעצמם את החוקים. ועדיין כל האגדה הזאת סובבת סביב בזבוז זמן, איחורים, ובלגן אחד גדול.
ופה נכנס השחקן השני – ניהול.
לפני שבוע בארץ הפלאות שלנו החליפו את שעון הזמן משעון קיץ לשעון חורף.
רק שבמקום כובען משוגע החליפה את תפקידו ד"ר נדיה גולדובסקי. גבירותיי ורבותיי – האישה שאחראית על הזמן בישראל. אישה אחת שאחראית על הזמן של אומה שלמה. על השעה שתהיה בבורסה, בכיפת ברזל ובסולאריים של כולנו.
משנת 1992, השנה שבה נולדתי יש אישה אחת שאחראית על הזמן שלי. של כולנו.
אנחנו רצים, מאחרים, מספיקים, מתעכבים והיא - השולטת בזמנים.
אוי נדיה יקרה, האם בידייך היה הכוח גם לדחות עוד קצת את החורף שדופק לנו לאט לאט על חלון המציאות שלנו? לא יכולת לחכות עוד קצת?
פעם חשבתי שהסדר יום שלי היה מנוהל בקפידה רבה אולי אפילו רבה מידי. קמה בשש, מתפללת, מתלבשת הולכת לעבוד, חוזרת בשבע בערב, הולכת לאימון, נפגשת עם חברות ומתעלפת על המיטה לישון וחוזר חלילה. מאז תחילת הקורונה אני לא זוכרת מהו זמן והחשיבות של הסדר שלו קצת התרופפה. אין לחץ כי אין לאן לאחר, אין זמן התארגנות כי אין לאן לצאת וככה הפכתי ממנהלת בחירה של הזמן שלי למנהלת כושלת שאם לא הייתי בהשפעת הכישוף של הקורונה כבר ממזמן הייתי מפטרת אותה. אבל יאמר לזכותה של מנהלת הזמן שבי, שהיא יודעת להתגמש לפי מצבים משתנים, ולכן היא עדיין נשארת בתפקיד חצי משרה. 
בתקופה האחרונה אני מוצאת שגם הבילויים שלי התחלפו עם הזמן והבלוי המועדף עליי יותר מכל הפך ליום רביעי בשבוע שבו אני הולכת כל פעם לשדרה אחרת בעיר להתיישב על ספסל ולהסתכל. לראות מה קורה קצת מעבר לחומות הדירה להסתכל סביב וקצת לנשום אוויר ערים צלול כבנזין, לשמוע צופרים במקום ציפורים ולהנות מההצגה הכי טובה בעיר – השמיים והאנשים שמסתובבים כאן איתי בשדרה ומחפשים עניין שיעביר להם את הזמן. שואו טיים!
השבוע עלתה בהגרלה שדרת בן ציון. ישבתי על הספסל והסתכלתי. על השמיים, על הרחוב, על האנשם ועל העצים הגבוהים. אחרי כמה דקות שישבתי שם ראיתי ילדה קטנה אוחזת ביד אחת בעגלה עם אמא שלה וביד השנייה היא אוחזת בעלי שלכת שהראו שהזמן של הקיץ, תחליט נדיה או לא תחליט כבר הגיע לקיצו. 
תקופה ארוכה שמכתיבים לנו את קיצם של הזמנים. זמן סיומו של הסגר וזמן סיומה של השגרה, זמן קיץ וזמן חורף, עוד פעם זמן סגר ומי יודע מתי יחזור זמן השגרה? יותר מידי זמן שרק עוצרים אותנו מניהול הזמן של עצמנו. אז מתי שוב תחזור לנו ההחלטה על איך לבזבז את הזמן שלנו?
המשכת לשבת על הספסל ולהסתכל על הסיטואציה הזאת הולכת ומתרחקת ממני. על הילדה, האמא ועלי השלכת שהחזיקה בהם וחייכתי.
אולי בעיר ללא הפסקה וללא הגדרה של מהו באמת זמן עדיף שיהיו דברים שיזכירו לנו לפחות מהו ההבדל בין "זמני" לבין "על זמני".
כמו עלי שלכת ואהבה של שלא תלויה בדבר...
ממני אליכם,
שניה
