הביצה או התרנגולת?

יש ויכוח ממושך בן אלפי שנים של "מי היה פה קודם?" המדע או הדת? הדינוזאורים או בני האדם? ויכוח שעם הזמן הרחיב את השאלה שלו לכל מיני תחומים של "מי היה פה קודם?" מכנסי הפדלאפון או הסקיני? ג'ל בשיער או בגבות? שפעת או קורונה? קורונה או אומריקון? שמחה או עצב? חלום או מחשבה? נשימה או מדיטציה? אהבה או סלידה?

חודש פבואר הוא חודש של ימים מיוחדים שגם מעלים את השאלה "מי היה פה קודם". יש את יום המשפחה ואת יום האהבה, עוד מעט גם יגיע "יום המעשים הטובים" רק שלגביו אני לא סגורה מתי הוא חל ובאיזה שעה כניסת החג לפי שעון תל אביב. ה"ימים" האלה, גם מעלים אצלי את השאלה – מה הגיע קודם? המשפחה או היום הזה שיזכיר לנו שיש לנו אחת כזאת? אהבה? או יום אחד בשנה שבו נצטרך להראות אהבה ליקרים לנו? מעשה טוב או יום אחד בשנה שבו אנחנו צריכים לשים את כל האגואיסטיות שלנו בצד ולעשות מעשה טוב אחד לפחות בשביל מישהו אחר?

ידוע שיש סדר לדברים. שמשהו הוא תולדה של משהו, אבל עם השנים אולי הסדר התבלבל קצת והדברים שאמורים להיות חלק מהמערכת הזאת שנקראת "אנחנו" הפכו רחוקים מאיתנו עד שהם קיבלו תזכורת עליהם רק יום אחד בשנה? אני לא אומרת, תמיד כיף שיש סיבה למסיבה, ולהקדיש יום אחד שיעצים את אותו הדבר שאנחנו חוגגים. אבל האם אנחנו באמת צריכים יום אחד בשנה בשביל לתת למשפחה שלנו להרגיש מיוחדת? או לאהוב/ה שלנו להרגיש נאהבים ומחוזרים באמת? או יום אחד בשביל להיות אנשים טובים יותר לעולם שלנו?  התשובה היא לא. אנחנו לא צריכים ימים ספציפיים שרק בהם נראה אהבה, אכפתיות וחמלה.

אבל מהימים האלה אנחנו יכולים לקחת משהו לשאר הימים בשנה ולא להשאיר אותם רק שם, באותו היום המיוחל. יש משהו יפה בלקחת אחריות על המעשים שלנו, זה גורם לנו להיקשר יותר לאותו דבר. כמו שמארגנים ארוחה גדולה ואת אחראית על הקינוח אז יש לך חלק בארוחה הזאת. כמו שאתה רוצה מערכת יחסים אוהבת, אז אתה מראה את האהבה ולא רק אומר אותה. כמו לתרום לארגון שאתה מאמין בו, כי אז אתה לוקח חלק בקיום שלו.

אז מה בא קודם? לקיחת אחריות או החוסר שאנחנו מרגישים לפעמים בכל מיני נושאים בחיינו?
קראתי משהו יפה על פרשת השבוע. פרשה מיוחדת מאוד בעייני, פרשת "תרומה".
למה היא כל כך מיוחד? כי לראשונה, אנחנו כעם ישראל מקבלים הוראות ברורות כדי שנוכל לעבור את המסע הזה במדבר. עד עכשיו אלוקים עשה לנו ניסים. עשר המכות, קריעת ים סוף, יציאה מעבדות לחירות... אבל לראשונה, אנחנו לא מקבלים אלא מתבקשים לתת, לעשות, לבנות, לפעול בעצמנו. הופכים מפסיביים לאקטיביים, וזה הסוד הגדול – המתנה הכי גדולה שאלוקים העניק לנו באותו רגע היא לא מתנה פיזית, אלא הדרישה לקחת אחריות.

כשאנחנו נותנים – אנחנו נהיים מחויבים יותר וקשורים יותר. זה נכון לגבי הקשר שלנו עם אלוהים, וזה נכון לגבי הקשר שלנו עם בני אדם.

אז כן וברור שנחגוג ימים של משפחה, של אהבה ושל מעשים טובים. אבל אם רק ניתן לאותם ימים לנכוח גם ביום יום שלנו, אפילו רק קצת, אנחנו נרגיש באמת שייכות מה היא.

וזה כנראה התולדה הנוספת של "מה היה פה קודם" : לקיחת אחריות ואז – שייכות.

ממני אליכם, עם המון אהבה והערכה,
שניה.