האינסטלציה של החיים

פעם כשהיינו יושבים במרפסת של הדירה שלו על קפה, תה בירה או אפילו סתם לשבת ולדבר על החיים כמו שבדרך כלל היינו עושים, היינו רואים כמנהג על הגג של הבניין ממול זוג יונים שגם בדיוק יצא מהקן שלהם. אנחנו היינו יוצאים למרפסת שלנו והם לשלם. באחד הימים הוא אמר לי "שמת לב לזוג יונים האלה? שתמיד שאנחנו יוצאים החוצה, גם הם יוצאים איתנו? הם כאילו אנחנו".

 
זה ריגש אותי, זוג יונים הוא מונח שלא נאמר סתם. יונים הם החייה הכי מונוגמית בטבע. קראתי פעם בויקיפדיה שיונים מחליפות בן זוג רק לאחר שבן זוגה הנוכחי נפטר, שהם אחד עם השני כל הזמן.
והשבוע, כשיונה השילה עליי את צרכיה, חשבתי לעצמי "כמה אירוני". הרי לפני כמה שבועות זה היה הסמל לאהבה שלי, והיום? סמל לכך שכשאהבה מסתיימת, מושלכים עלייך גם דברים שלא כל כך נעים לקבל.
וביחד עם זאת, יש כאלה שיגידו שזה סמל למזל טוב. אז העדפתי להסתפק בזה.

היה לי יום כזה השבוע. שהזכיר לי שכשתקופה קצת מסריחה מגיעה אלייך צריך להתייחס אליה כמו לסתימה בניאגרה של הבניין שלך – צריך לעשות שינויים או להזמין את האינסטלטור הנכון ושיבוא כמה שיותר מהר.

באחד הבקרים כשהתפללתי, חוויתי את המונח שנקרא "קתרזיס". קתרזיס זה מן פורקן של נקודת שיא מסוימת שמיד אחריה מרגישים רגיעה. ברגע השיא הזה לא הצלחתי להפסיק לבכות, לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי עצובה, פשוט התרגשתי. ביקשתי מאלוהים שישחרר לי את הסתימה שלי. ואלוהים, כמו אלוהים (או היקום אם תרצו) מדבר איתנו. ולכן, שלח לי אינסטלטור .

מתן, חבר טוב שלי הוא שחקן, כותב, מוזיקאי ואדם מאוד מוכשר שכל מה שהוא לא עושה-הוא עושה מדהים. מתן גם עבר הרבה בחיים, בין עם זה פרידות שוברות לב, כישלונות וגם הצלחות גדולות. אבל משהו היה חסר למתן, וכמוני גם הוא רצה לעשות שינוי, לשחרר איזה סתימה, והוא עושה. בגלל שידעתי שהוא עשה, רציתי לקבל ממנו קצת עצות לטיפול אחרי התקף קתרזיס קטן.

הרתחתי מים, הכנתי קפה, לבשתי את הטרינינג, שמתי את האוזניות וירדתי לשדרה כדי לא להעיר את השותפות. אני יושבת ומדברת עם מתן בטלפון על שינויים, דברים שאפשר לשנות, חשיבה שאפשר לשנות והוא מעודד אותי, מייעץ לי ומדרבן אותי כמו שמתן יודע לעשות. בזמן שאני מקשיבה לעצותיו של מתן בריכוז שיא אני שמה לב שהאוטו שנעצר ברמזור ליד הספסל שלי צופר בלי הפסקה. ואני בעולם משל עצמי בתוך האוזניות מסיתה את המבט ורואה זוג באוטו שהאישה שם במתקפה של צפירות ותנועות ידיים בלתי פוסקות. הסתכלתי עליה בהלם. אין ספק שכשנשים רוצות משהו או יותר נכון יודעות מה הם רוצות – אי אפשר לעמוד בפניהם.

אבל למה להעיר את כל הרחוב גברת? "סליחה?, סליחה? היי מאיפה קנית את הקפה שלך?" אמרה במבטא שלא מפה. אני, שלא הבנתי או שלא האמנתי שכל הדרמה שהיא יצרה כרגע ברחוב הייתה בשביל כוס קפה של חדר מורים, חלש עם כפית סוכר. הסתכלתי עלייה בהלם ואמרתי לה. "מהבית שלי".

היא התאכזבה. כל כך ציפתה לחוויית קפה של בוקר בשדרה עם בן זוגה המבוהל שישב לידה באוטו.
לפעמים אנשים יאבדו את כבודם גם בשביל כוס קפה, חשבתי. ולפעמים יוכלו לאבד גם את כבודם בגלל שיונה השליכה עלייהם את צרכיה על הבוקר. על מה אנחנו בוחרים לאבד את כבודנו?



אולי כל הפתרונות שלנו מסתכמים במשהו "הום מייד" בכלל שאנחנו יכולים לייצר או להכין אבל אנחנו כבר הורגלנו לתרבות המהירה הזאת שבה זורקים הוראה לאוויר כמו "הפוך על סויה חלש עם קצף בבקשה" או בלחיצת כפתור ויש לנו את כל מבוקשינו בחמש דקות של הזמנה במקום חמש דקות של הכנה.
בעולם שכולו סוגד לטכנולוגיה, "לכאן ועכשיו" ולזריזות האם נשאר פה גם מקום לתהליכים?

תהליכים לוקחים זמן, שינויים קורים בין רגע. כי אם פתאום הבניין שלך מוצף כולו בחרא, אין ברירה אלא לקורא לאיש מקצוע הכי טוב שיגיע הכי מהר ושיעלה כמה שיעלה רק שיפתור את זה.
ובנוגע לתהליכים, אלה דברים שצריך להשקיע בהם הרבה יותר מחשבה, זמן וכנות אמיתית בינך לבין עצמך.
אבל אולי היו יכולים למנוע מלכתחילה התפוצצות של ביוב בביתך.

ובחזרה למתן. הוא המשיך לדבר ואני המשכתי להקשיב. אבל לא יכולתי שלא להתייחס למה שקרה הרגע עם האוטו, הקפה והבחורה.
אולי מרוב שאנחנו רוצים כל כך משהו איבדנו את הדרך? את התהליך? את ההכנה ל..?
"אני רק אסיים במשפט אחד ואשחרר אותך לכתוב" אמר.
"החיים שאת רוצה נמצאים במרחק יריקה ממך. יאללה לעשות."
תהליכים, שינויים. כל מה שצריך בשביל שלא תצוף שוב פעם הניאגרה בפנים.
ממני אליכם..
שניה.