האדם מחפש פוטנציאל

השבוע ישבתי עם חבר טוב שלי להשלמת פערים קלה לפני הטיסה שלו לחו"ל. נראה שתקופת החגים וגם הבין לבין החגים זאת תקופה מושלמת להזכיר לחברים שלך שאת עדיין יודעת להיות חברה ושעדיין יש תוקף לשם שלך ברשימת הטלפונים שלהם לא משנה כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שנפגשתם. ובמקרה שלי ושל מתן – לפני שלושה חודשים ביום ההולדת שלי. כששנינו מקיאים אחרי יותר מידי טקילה ומעט מידי צל. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מתן והוא אותי.

אז ישבנו על שני מגשי פיצה עם תוספת עדכונים של החיים האישיים, העסקיים וענייני הלב ביחד עם בירה קרה ולא מהולה בביקורת. באמצע הביס עם הפטריות והבצל הוא שאל אותי "למה אני כבר לא רואה דברים שלך? למה את לא מעלה דברים שאת כותבת?" לגמתי שלוק כדי שיביא לי עוד קצת זמן לחשוב ולענות על השאלה המכשילה הזאת בלי שיחשוב שאני מתרצת לו  "כי זה לא נראה לי מעניין אף אחד". לגמתי מהבירה וניסיתי להעביר נושא על הבר החדש שהוא עובד בו, אבל על מתן אי אפשר לעבוד בקטעים האלה. אחרי שנים של לימודי משחק ואין ספור הופעות הוא מריח ויתור עצמי מקילומטרים, אז מה זה כמה מטרים אחד מהשני? דיברנו הרבה על חוסר ביטחון ועל דברים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא להתעמת עם הקושי הזה שרק חוסר ביטחון יוצר אצלנו– חוסר עשייה, ויתור עצמי ודחיינות. ובעצם אולי זה גם כדור של שלג בעולם העשייה ובמיוחד בעולם הדיגיטל שבו נהוג לשתף את העולם בדברים שאת עושה, אחרת את פשוט לא קיימת.

ואז ברגע שאין פידבק גם אם הוא שלילי את חושבת מיד "את אף אחד זה לא מעניין".
"את לא מבינה אבל שברגע שאת לא משתפת דברים שכתבת את מונעת ממני בעצם ללמוד משהו או להחכים במשהו? את לא לבד פה שניה" לרגע צחקתי, אבל אז ראיתי ששום דבר ממה שאמר לא היה בצחוק. הוא לא ביקר אותי על העובדה שאני לא מדברת איתו על בסיס יומי, לא על זה שאנחנו לא נפגשים לעיתים דחופות יותר וגם לא על זה שלא שמתי לב ששינה את התסרוקת שלו. הוא ביקר אותי על זה שלדעתו אני לא מממשת את הפוטנציאל שלי.

כבר אמרו לי בעבר שיש לי פוטנציאל לא ממומש, המורות בבית הספר דאגו להזכיר לי את זה לפחות אחת לשבוע וזה תמיד היה מלווה בעיניים מרחמות ונענוע ראש כשאמרו להורים שלי "יש לה כלכךהרבה פוטנציאל... חבל"

נראה שגם אז וגם היום, שלוש עשרה שנה אחרי סיום הלימודים, הרבה יודעים שיש לי פוטנציאל אבל גם הם כמוני, עדיין לא בדיוק יודעים מהו. האם פוטנציאל לא ממומש זה פשוט מילה נרדפת ליהלום בלתי מלוטש? כזה שמכוסה בהמון שכבות פחם שחור ועד שלא ננקה אותו לא נראה כמה הוא מבריק ונוצץ? ונניח והגענו ליהלום, זה לא אומר שסיימנו את העבודה? אז האם אנחנו באמת רוצים את הפוטנציאל הזה?
"לפני שלוש שנים העלאת קטע לבלוג שלך שאני זוכר אותו עד היום." מתן פתאום זרק לאוויר" ובגללך קניתי את הספר שממנו לקחת את אותו קטע ובזכותך למדתי. למדתי מהספר הזה שברגע שאני לא עושה את מה שאני טוב בו אני בעצם חוטא לעולם שאני חיי בו. כמו שכירות בתל אביב בלי לשלם חשבונות, כשאני לא מביא לעולם את הערך שלי אני לא משלם את חובתי. וזה מספר שאת שיתפת אותו לפני שלוש שנים!". אני קוראת לזה קריאת התעוררות. יש משהו במה שמתן אומר.

מי אני חושבת שאני? בתקופה כזאת שכולם מקדשים את האגו ונותנים לו שמות מפוצצים כמו דמוקרטיה ושוויון שכחנו שאנחנו לא חיים כאן לבד. וזה מתחיל בלשתף את העולם בדברים שאנחנו טובים בהם ולתרום לו בעזרתם וזה גם ממשיך בלא להרוס ערבי חג קדושים ולא משנה אם זה ערבי, נוצרי או יהודי שמתפלל. ובקשר לבלוג הזה, יכול להיות שלא יקראו אותו. ויכול להיות שגם לא יאהבו אותו, אבל אפילו אם רק לאדם אחד זה עשה טוב יותר בלב, זה מזכיר לי שבשביל זה אני עושה את מה שאני עושה.
ולפחות עד אז, מספיק חבר אחד טוב כדי שיזכיר לך את זה...

ממני אליכם עם המון אהבה וברכת חג שמח,

שניה.