בצל המלחמה

אני יושבת על שולחן הבר בקבלת הפנים בחתונה של מישהי שאני לא מכירה וחותכת בנתח סלומון שהרגע אספתי מהדוכן ממולי. בכל לעיסה אני מנסה להיזכר מתי לעסתי משהו או אכלתי בכללי משהו בשבוע האחרון שהוא לא קפה או סתם שמעתי מוסיקה? למעשה זה לא באמת מעניין אותי ואני לוגמת מהיין עם ראש מוטה אחורה כאילו היה צ'ייסר ומסיימת את הכוס בשלוק.

לצערי, האלכוהול בשעת אחר הצהריים באמצע השבוע היה כן משהו שמוכר לי במציאות הזאת שאליה נכנסו כולנו. כאילו רצנו עם שלם לממ"ד אחד גדול של מציאות אחרת. אבל אני לא מרחמת על עצמי במחשבה על זה, אני פשוט עצובה. או אפטית או בשוק או בעצם הכל ביחד. איך אפשר לחשוב על לאכול או לשתות בלי לחשוב על החטופים שלנו? עלחברים שנרצחו, על חברים שנצלו ועל מה שהם ראו.. נשארנו מדינה שלמה באבל.

אני מרימה את המבט ואני רואה את הדיג'יי מנגן מוזיקה שמחה אבל הוא עצמו עצוב, את המלצרים מגישים אוכל אבל רק מסתכלים לצדדים איפה הדרך מילוט הכי מהירה, את האורחים מסתובבים בפנים מודאגות. כולם נראים לכולם חשודים, כולם אחוזי בהלה, כולם במצב מלחמה.

החתונה הזאת שהוזמנתי אליה הייתה של לקוחה שלי שרצתה לסגור שולחן במסעדה שאני עובדת בה כדי לחגוג שבע ברכות עם כל המשפחה. אבל בגלל המלחמה, החתונה בוטלה ויחד איתה גם הארוחה אצלנו, אבל אני והכלה התחברנו מאוד במהלך כל השינוי ששיבש הכל מהרגע להרגע ולכן ביקשה ממני "תוכלי לבוא?" לא יכולתי לסרב.

אני עומדת בחדר הארונות ומתלבטת, מה לובשים? או מאיפה מתחילים? אני יושבת על השטיח וחושבת לעצמי כמה טיפשה הייתי, כמה כסף שרפתי על בגדים שכרגע בכלל לא משרתים אותי. ולמה בכלל אין על הגוף שלי כרגע מדים? החלטתי לבסוף שגם אם כל המוזמנים שם יהיו בג'ינס וטי שירט אני מכבדת את הכלה עד הסוף ואת האירוע החשוב הזה. אני חייבת. הסתכלתי על עצמי במראה ולא זיהיתי את הדמות שמולי, ניכר שהפנים לא שמחות אבל גם הגוף הראה סימני תסכול. עליתי על שמלה בצבע ירוק זית ובלייזר ירוק כהה יותר ועליתי על עקבים. או הם המדים שלי לאירוע הזה החלטתי.
שמתי בושם ולקחתי את התיק הקטן ואת עצמי בידיים ויצאתי מהבית.

החיבוקים בחופה כבר לא רופפים כמו שרובנו התרגלנו כבר לחבק,לא. כל חיבוק היום נמשך לפחות דקה רצופה כאילו יהיה החיבוק האחרון, ואיך אפשר לשפוט? נראה שכולנו הבנו, שאי אפשר לדעת מה יהיה מחר? מי ילך ומי יישאר? ולמה בכלל צריך לבחור?

אחרי החופה כשהלכתי הביתה חשבתי לעצמי על העובדה שהיום הייתי בחופה אבל מחר אני נוסעת לשבעה, מחרתיים אני רוצה לבקר פצועים בבתי חולים אבל שאני גם חייבת גם לבקר את סבתא כי היא בצפון! ואיך היא מסתדרת? ומה עם החטופים? ומה עם חברות שלי ובת דודה שלי שניצלו מהמסיבה? הם בסדר? ומה עם המפקד שלי? דיברנו ביום השבת השחורה תוך כדי שהוא יורה במחבל, ומה עם הצוות שלי במילואים? הם בטוח מסתדרים? ואיך לא הצלחתי ללכת להלוויה של אביעד בשבוע שעבר? ומה יהיה השנה ביום העצמאות? אנחנו נוכל לחגוג אותו בכלל?

כל כך הרבה שאלות ואין אף אחד שיצליח לענות לי עליהם. יהודיים מעצם היותם יהודים נרצחו, נחטפו, נאנסו ונשרפו. ואנחנו צריכים איכשהו לתת לנו לכאוב אובדן אבל במקביל גם לחגוג את החיים..
אני רק יודעת, שלצעי רק באסונות כאלה אנחנו באמת מבינים כמה ערך יש לחיים. 

אני מתפללת ולא אפסיק להתפלל עבור החטופים שלנו שיחזרו בשלום הביתה וכל החיילים והפצועים. שנישאר מאוחדים, חזקים ואוהבים שנוכל לבנת ביחד את המדינה שלנו בחופש ובשלווה ובלי דאגה.

את ההרס הזה לא נשכח לעולם, אבל אם ייאמר לזכותו משהו – הוא בנה אותנו מחדש כעם.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.