במבחן התוצאה - מה הייתה המטרה בעצם?

לפעמים בתרגילי כתיבה מבקשים ממך לכתוב תיאור על שתי אישיויות שנמצאות בתוכך ולתאר אותן. איך הן נראות, איך הן שותות את הקפה שלהם בבוקר ומה האופי שלהם.

כשאני נמצאת במין תקופה של בצורת יצירתית, (ממש כמו עכשיו) אני נוהגת להסתכל בתרגילי הכתיבה שלי שנמצאים כולם אי שם בתיקיה קטנה במחשב שלי בשם "טיוטה". יש שם אלפי קבצים שכתבתי וזרקתי לשם בשנים האחרונות וחלקם מלווים בהרבה תרגילי כתיבה מהסוג הזה. אז בגלל שאני כרגע נמצאת בבצורת, החלטתי לשתף אתכם בדמויות שמלוות אותי כמעט שלושים שנה. בי, בעצמי. קוראים להם איימי ורבקה.



איימי היא הבחורה הראשונה שגרה בתוכי. היא קמה כל בוקר כשהיא קמה, אין לה שעון מעורר, אין לה גבולות, היא חיה את הרגע כמו שנוח לה ולא כמו שמצופה ממנה. אולי אפשר לתאר אותה חיצונית קצת ג'אנקית, קצת היפית, קצת חופשיה. היא דוגלת בטהרת הנוחות שלה. לכן, רוב היום נשארת בבית עם הפיג'מה שלה, זרוקה על הספה שלה ולא יוצאת הרבה מהבית שלה. היא שותה קפה בבוקר חלש, עם כפית וחצי סוכר והמון חלב. היא החברה הזאת שתמיד תגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע באותו הרגע, דברים כמו "עזבי את עייפה, אפשר לעשות את זה גם מחר" או משפטי מחץ שקשה להתווכח איתם "לפעמים בנאדם צריך לדעת גם לשחרר ולתת לדברים פשוט לקרות." היא יכולה לשבת על הספה ולבהות מלא על הקירות ולחשוב על הדברים הכי לא חשובים בעולם אבל יחד עם זאת גם על הדברים הכי חשובים בעולם. אבל פה הבעיה של איימי, היא רק חושבת.

שם זה נשאר, בעולם המחשבות והחלומות שלה על החיים. ערכי יסוד בולטים: היא דוגלת בחוסר מאמץ, לב טוב, מקסימום ויתור עצמי ואינסוף דאגה לכל הדברים החיים בעולם כולו. לכולם, מלבד לעצמה.



בנוסף לאיימי, שותפה שלה (הנדירה) שחולקת איתה את הדירה שנקראת "אני" עונה לשם רבקה. לא רבקה אימנו, אלא רבקה. רבקה היא בחורה קפדנית, דייקנית ומשימתית מאוד. היא לעומת איימי קמה כל בוקר ללו"ז קפדני של קימה ב6:30 בבוקר, סידור המיטה, אימון, מקלחת והתחלת יום העבודה. היא שותה את הקפה שלה חזק, נטול סוכר ונטול פינוק עצמי. גזרתה דקיקה ומחוטבת, כל הבגדים שלה מגוהצים ונקיים, אין לה זמן לדברים שיסיחו לה את הדעת, את המחשבה או את הריכוז. רבקה היא חרוצה, סקרנית ופלפלית חריפה. תמיד אומרת את המילה האחרונה, מתבטאת בצורה מרשימה ומאוד אחראית. היא לא מחייכת הרבה, אבל היא לגמרי בשליטה על הכל, ולכן גם כשזה לפעמים לא נעים לאיימי היא שלמה עם זה.

ככה הן מתגוררות אצלי בשותפות האחת עם השנייה, אני בתפקיד בעלת הדירה והן השוכרות. רבקה דואגת לגבי המוטיבציה, המיקוד והחריצות שלי ואיימי לקלילות, ילדותיות ואולי מתישהו לפיטורים שלי.

עם שתיהן אני חיה, כבר כמעט 30 שנה ולמרות ההבדלים המאוד בולטים בניהן אני רוצה להאמין שהן מצליחות להסתדר, לפעמים יש כאלה קטעי רגשי של בנות אבל מה לעשות? בנות זה בנות..
בכל אופן. רק חשוב לי להגיד דבר ראשון - אל תדאגו, לא השתגעתי. דבר שני - אני מנסה להסביר איך זה מרגיש להיות בין הקו הזה של או שחור או לבן, או עושה או לא עושה, או מצליחה או לא מצליחה. לפעמים החיים הם לא רק איימי או רבקה. אני יכולה להגיד על עצמי שאני בסוג של תקופת רדיפת בצע אחרי התוצאות. "חייבת לראות תוצאות! חייבת להשיג תוצאות" כשבעצם אני הרבה פעמים מפספסת את המטרה עצמה. והיא לעשות, ליצור, לעזור ולאהוב בלי להיכנע לשום קול, בלי שחור או לבן - יש גם אפור, והוא שטח עצום שנותן לי את האפשרות להמשיך ולזרוע גם באדמת הבצורת שלי – זרעים של תקווה.



גם אם הבלוג השבוע נראה לכם קצת מוזר, זה בסדר. זאת הייתה המטרה.
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה