בין שמיים לארץ בין אדמה לחוף

כשאת נמצאת בין שמיים לארץ (ליטרלי), את מרגישה חסרת אונים. אדם קטן שוהה בתוך ציפור ענקית מברזל ותולה בה את כל ביטחונו. אבל כשאת תקועה בין שמיים לארץ ובין שורה C21, לשורה C20 ולצד שורה D19 עם שתי בנות שהכירו זה עתה בקונקשיין של ארבע וחצי שעות בדובאי והן באמצע הסיפור חיים של אחת מהן, את מבינה שהשיא עוד לפניהן כי הן עוד לא הגיעו עדיין לנושא הקריירה והזוגיות – את יודעת שזהו החוסר האונים האמיתי.

ואיך אני יודעת אתם שואלים? כי כולם יודעים. כל המטוס שומע אותם בשעת לילה מאוחרת עוד טוחנת לחברה החדשה שלה את המוח בלי הפסקת פרסומות אחת. בלי לשאול אותה לרגע אחד "רגע, מה איתך? ספרי לי גם קצת עלייך". נושא מביא לנושא מביא לעוד נושא.

אבא שלי תמיד היה אומר, שכשנשים נפגשות, בין אם זה עתה הכירו וגם אם הכירו כל חייהם - הן כמו "לול תרנגולות" שיכולות לדבר ולקרקר שעות. שלהבדיל מגברים שיכולים לסכם את העניין ב"מה המצב אחי? יופי אחי. כן אחי, איזה קטע אחי" הן יכולות לפרוס נושא אחד קטן כמו "במה את עובדת?" לשרשרת אירועים של שנים אחורה. לפרטי פרטים, כמו כמה אקסים היו לה בתקופת זמן הזאת והאם היא הרגישה או לא הרגישה שהיא נאמנה לעקרונות שלה והאם העבודה משמעותית מספיק עבורה ואיכשהו להגיע גם למי עושה לה היום לק ג'ל ולהחליף מספרים.

ואי שם, בין המדבר האינסופי של הערב הסעודית לאוקיינוס ההודי, עם אוזניות שנדחפו הכי חזק לאוזניים וחוסר אונים אחד גדול - לראשונה בחיי, הבנתי את אבא שלי.
חשבתי על הדבר הזה, על החוסר אונים הזה שאנחנו מרגישים כשאנחנו על מטוס, מה הוא שונה מהחוסר אונים שאנחנו מתמלאים בו בחיי היום יום שלנו לפני כל החלטה חשובה, או בחירה חשובה? לפעמים כל מה שאדם מייחל לו במקרים שהחוסר אונים נכנס לתמונה זה לתת למישהו אחר את המפתחות על החיים שלנו, על האחריות שלנו ובגדול שיחליט בשבילנו. מישהו שיטיס את המטוס הזה שנקרא החיים שלנו בשבילנו. אבל מצד שני, איך לא נרצה שמישהו אחר יהיה הטייס המשנה שלנו, שיחליף אותנו כשאנחנו מתעייפים לרגע? כל מה שאנחנו רואים בעולם שכולו מושתת על סיבים אופטיים ורשתות חברתיות מראה לנו דבר אחד – את היעד ואת התוצאה הסופית.

לא מראים את המשברים, הבכי, התהיות, התסכולים והחרדות וכמובן לא משתפים ברעשי הרקע שרצים כמו תרנגולות בראש שלנו.

מי חשב שלהיות מאורס זה דבר שהוא גם מעבר לדבר מרגש ושמח יכול להיות גם מאוד מפחיד לקראת שינוי סטטוס מאוד משמעותי? אף אחד לא מראה את זה, כמו שאף אחד לא מראה שלעבור דירה כרוח בלהתרחק מחברים שקרובים אלייך, מהמקום המוכר לך ושזה מלווה בפחד, חששות ולפעמם גם בבדידות קשה.

אבל בנתיבים שהשמיים והרוחות לוקחים אותך בהם, באמת שאי אפשר לצפות שמישהו אחר ייקח על זה אחריות, כל שנותר הוא להסתכל למעלה ולבקש. "בבקשה תעזור לי עם זה" . ועד אז, אפשר להסתכל הצידה ולראות את האנשים שכן יושבים שם לצידך. גם אם זה בספסל של C20 , אולי זה מישהו שאפשר לשים עליו את הראש ולהירגע, לא משנה כמה רעש שמסיח את הדעת יהיה סביבך, וגם אם יש לך אוברוויט של מחשבות ותהיות, ובין אם את בחורה טובה ויש לך רק תיק קטן, כזה שנכנס אליו רק חשש קטן, אפשר פשוט לבקש "אפשר לשים עלייך את הראש?"

וחשוב גם לזכור, שהדרך אל היעד - רצופה בתרנגולות שיפריעו לך לראות את הנוף היפה שנגלה מהמטוס, אבל כשתגיעי אל היעד היפה שמחכה לך הם כבר לא יהיו שם. אני מקווה לפחות.

אגב, הם כבר הגיעו לשלב שבו היא מספרת לה איך היא הפכה את הקריירה שלה מגננת ילדים לקלינאית תקשורת. יופי, זה אומר שאנחנו עוד מעט שם...

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.