בימים ההם בזמן הזה

עוד בוקר שיגרתי בביתו של ניסים. השעון מצלצל ב7:30 בדיוק, והוא יורד מהמיטה עם רגל ימין ואז גורר את שתי רגליו אל הקומקום במטבח. שותה קפה, קורא את עיתון הבוקר, שם לחתול אוכל ויורד לרחוב. אישתו תקווה עוד ישנה, היא כבר לא מתעוררת איתו כמו פעם. לפעמים ניסים תוהה אם תקווה היא זאת שכיבתה לו את השמחה בחיים או שמא היו אלא הילדים והמשכנתא שהצטרפו אליהם ופתאום מקומו של ניסים זז הצידה. ניסים כועס. הוא כועס הרבה שנים אבל כבר לא יודע על מה, כי כעס כמו תבלין חזק- קמצוץ אחד והוא מעיר אותך, יותר מידי והוא כבר מקהה את החושים.



ניסים מייחל לנס כל בוקר מחדש. הוא לא מחייך כמו פעם, הוא לא ספונטני כמו פעם והוא לא מתאמץ כמו פעם.
ולכן, כל בוקר המסלול הקבוע שלו מתחיל בעצירה בדוכן המזל שבהמשך הרחוב שלו. אולי הוא זה שיביא לו את המזל, אולי הוא זה שממנו תצא הישועה ויחזור האור לחייו של ניסים. עם הכסף שאולי יזכה בו יוכל אולי לעשות איזה שיפוץ למרפסת הקטנה שלהם, אולי איזה טיול בהפתעה שיוכל לקחת אליו את תקווה ואיתו ולעורר את חיי האהבה שלהם מחדש ואולי פשט גם לעזור לבן שלהם לסגור כבר את המשכנתא ולתת לו ולעצמו שקט על בסיס חודשי.

"עוד פעם זה על הבוקר יתחיל עכשיו לשאול שאלות" חשב ניסים כשהגיע אל הדוכן אבל במקום זה יצא לו "בוקר טוב, איך היו המספרים אתמול?" שאל את ברוך המוכר ולקח עוד טופס.

ברוך המוכר בדיוק היה באמצע לעזור לאיזה בחורה שפעם ראשונה בחייה החליטה לנסות את מזלה ולמלא טופס. מה כל-כך מסובך בלמלא טופס? שאל את עצמו ניסים כששמע את אותה בחורה עם מלא שאלות "ככה? רגע, עשיתי נכון? אפשר מהתחלה?" מה היא לא מבינה הבחורה המעצבנת הזאת ומה היא תופסת לי את המקום על הדלפק פה עכשיו ומה זה כל האנרגיות בבוקר שכזה? ניסים התרחק ממנה קצת בתנועה ברורה לזה שהיא מפריעה לו עכשיו וניסה להתרכז בכוחם של המספרים. מה מהם מרגיש לו חזק שאתמול פיספס? כשסיים עם הטופס הרגיל ביקש גם כרטיס גירוד, והבחורה המעצבנת מיד אחריו "אני רוצה כמו שלו" וניסים לא מסתכל, פשוט מתפלל שתשחרר את הבוטקה ואת המרחב שלו גם ככה היא לא מבינה כלום בלמלא טופס מטופש. לרגע פתאום נפל לניסים אסימון, כמה שהוא כן מבין בזה. ואולי קצת יותר מידי.

היא נראתה כמו אחת שהאופטימיות עוד דולקת בה אבל היא בטח עוד ילדה חשב ניסים אז מה כבר חוותה בחייה? "נכשל" בבגרות בתנ"ך? מה היא מבינה בכלל. "טוב לא יצא לי כלום, לא נורא תודה!" אמרה הבחורה והלכה משם, ניסים כבר לקח כרטיס גירוד שלישי ובירך את הרגע הזה.

"הייתה קשה זאת הא?" ניסה ברוך המוכר להתחבב על ניסים האפור. וניסים, כהרגלו, לא הגיב. לא חייך וגם לא הסתכל על ברוך. רק אמר לו תוך כדי שהוא מחזיר לו את הכרטיס השלישי המופסד שלו "תביא עוד אחד".

אפשר ללמוד הרבה דברים מהסיפור הזה של ניסים, הבחורה עיצבנה אותו, כי אולי הראתה לו שאפשר אחרת. אפשר להישאר גם עם תמימות של אופטימציות ילדותית שעדיין קיים טוב, ולרוב הוא מנצח. אבל בעיקר זה שהוא חייב להעיר ולהאיר את התקווה שלו. להאמין ואולי יותר מהכל- לפעול.

היום, אנחנו נדליק נר ראשון של חנוכה, חג הניסים והאורות. מהחג הזה אפשר ללמוד הרבה ובעיקר מהנרות עצמם. השמן בחג הזה היה הנס העיקרי. הספיק לשמונה ימים כדי להאיר את החנוכיה, וכמו השמן שסיפק את האש של החנוכיה, ככה גם התקווה והאמונה שבנו מספקים את האור האישי שיש בכל אחד מאיתנו.



אסור להפסיק להאמין, להתפלל ולקוות שיקרו ניסים, זה נכון. אבל גם צריך לעשות עבודה בשביל קבל את אותם הניסים.
פה יש לנו הזדמנות פז להסתכל על הנרות, ללמוד מהם ולהאמין. שגם אם אנחנו במקום הכי חשוך שיכלנו למצוא את עצמנו בשנה הזאת, יכולים לקרות גם ניסים שיאירו לנו את היום. עם עבודה על המידות שלנו, על הגישה שלנו ועל הרצונות שלנו.
תסתכלו על הנרות היום, תבקשו שהאש שבכם לא תפסיק לדלוק, ותשמנו אותה עם הרבה אמונה, תקווה ואהבת חינם.

ממני אלייכם, עם המון אהבה.
חג שמח
שניה.