בובות בובות

המורה שלי בתיכון זימנה יום אחד את אמא שלי לשיחה. זה לא היה נדיר שהם זימנו אותה לשם, זה כן היה נדיר שהיא באמת הגיעה. אחרי אינספור מכתבים שהמנהלת, המורה והיועצת הביאו לי להעביר לה הלכו לטמיון כי אני כמו אחרונת הפושעים תמיד ידעתי להעלים ראיות. כל פעם הייתי אומרת להם "היא לא יכולה, היא מאוד עסוקה" או דברים כמו "היא בחו״ל" וכאלה כתירוץ למה אמא עדיין לא הגיעה. עד שיום אחד המורה היועצת והמנהלת פיצחו את האטום וגילו את המצאתו המופלאה של אלכסנדר בל – הטלפון.

להפתעתם הרבה או לא, ההר הגיע למוחמד בסוף. אני לא אשכח את הרגע שישבתי על הספסל במסדרון והעקבים של אמא שלי נשמעו ברקע השעה השלישית של הלימודים. המסדרונות היו שקטים כלכך, כולם בכיתה, לומדים, ילדים טובים ורק אני בספסל מחכה לשיחה קשה עם אמא וחצי סגל. "למה למה אני לא כמו כולם?!" אני זוכרת שבכתי מתסכול לשאלה הזאת שאין לי תשובה עליה. שונאת את זה שלא קל לי בלימודים וששום דבר שם לא מעניין אותי.
ככל שהצעדים התקרבו שמעתי את הלב שלי דופק חזק יותר בקצב פעימות העקב על ריצפת הפורצלן. זה לא שאמא שלי הייתה אישה מפחידה. אבל כשהייתי עושה שטויות כן, היא הייתה יודעת ליישר אותי. ולהזמין אותה לבית הספר זה כנראה שטותי מאוד. "מה כל-כך היה דחוף להם לקרוא לי שלא סיפרת לי עד עכשיו?" וכמו אחרונת הפושעת מיומנת שלפתי שקר מהתחת "אין לי מושג מה הם רוצות ממני אמא" . בשיחה על השולחן הארוך במשרד של המנהלת ממנו פחדתי תמיד, אבל עכשיו אפילו קצת יותר. ישבנו אני ואמא וממולנו המנהלת, היועצת והמורה. כולם עצרו את היום שלהם בשביל לדבר על נושא בעייתי מאוד שלא סובל דיחוי – אני.

אני בלחץ לא נורמלי ואני לא זזה מהמקום, רוצה להשתלב ברקע יחד עם הרהיטים כדי לא למשוך תשומת לב. רק העיניים זזו, חקרו את השטח, את האויב שממול. מה הן רוצות ממני? זה ככה עם עוד תלמידים או שאני היחידה? מה הן הכי אוהבות בעולם? ממה הן חוששות? אבל במקום תשובות לשאלות שרצו לי בראש, ראיתי פתאום חשש ופחד. איך המזכירה מיהרה להביא לה את הקפה שלה עם עוגיות מהסוג המשובח ביותר ולא סתם פתי בר מחדר המורים, איך היועצת מחמיאה לאמא שלי על התיק ונדמה לי שאני רואה על הרקה השמאלית של המחנכת שלי עגלי זיעה.

בכל זאת, מדובר בבית ספר פרטי עטור פרסים, שבחים ומלא דברים שלא משקפים את המציאות, לפחות לא מציאות של ילדת תיכון עם סקרנות וחלומות. ולהגיד לאמא שהם לא הצליחו להתמודד עם הילדה שלה זה ביג דיל של כישלון.

"שמעי, עדנה. יש לילדה שלך המון פוטנציאל..."
אמא שלי לגמה מהקפה ובלי להסתכל לה בעיניים אמרה "אפשר לזה בבקשה עוד מים רותחים?" אמא שלי, אם הקפה  לא לבה בוערת היא לא שותה. המנהלת המשיכה את המורה "חשבנו שאולי יתאים לשניה מסגרת אחרת כמו אולי לימוד מקצוע אולי...". ב'אולי' השישי ברצף, אמא שלי קטעה אותה באלגנטיות שרק היא יודעת להשתמש בה. וחבל שלא הייתה לי מצלמה באותו הרגע כשהמבט של אמא עלה בחזרה, אני חושבת שמעולם לא ראיתי אישה חזקה ממנה לפני כן, אבל באותו הרגע היא הייתה מטאור. "אלה פתרונות?" שאלה אחת שירתה לאוויר ונראה שהצליחה לפגוע בול. מאז אותו יום אני מסתובבת עם המשפט הזה של המנהלת כשאמרה "שניה תהיה גננת נהדרת!" כאילו אם יש לאמא שלי סף איפוק, בשנייה הזאת הוא נחצה.

בזמנו נפגעתי מהמשפט הזה. הרגשתי כישלון, רציתי להיות כמו כולם, ילדה רגילה שעושה שיעורי בית ומבינה מה היא רושמת, שזה אולי גם אפילו מעניין אותה..
אבל במקום זה, נברא בתוכי משהו אחר, דחף בלתי מוסבר להגשים את החלומות שהזנחתי בתקופת התיכון. ולהוכיח למנהלת, למורה ולמחנכת  שהם טעו. אבל בעיקר לעצמי שכבר כמעט האמינה להם. אז תודה.
ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה