ארונות ועולמות

הפעם הראשונה שגיליתי את המדיטציה הייתה בערך בגיל 6.
אני זוכרת שכל פעם כשהייתי עצובה, מפוחדת, עצבנית או אפילו סתם חיפשתי שקט הייתי מוצאת את עצמי הולכת לחדר שלי, נכנסת לארון בגדים, מזיזה את הדברים שמפריעים לי וסוגרת את הדלת. ככה 10 דקות, 15 דקות או אפילו חצי שעה (לא יודעת בזמנים של ילדים זה מרגיש הרבה). כשהדלת של הארון הייתה נסגרת אחריי הייתי נכנסת לעולם שלי. היה לי שקט, הייתי יכולה לבכות בלי שיגידו לי ישר "כשאת בוכה את לא יפה!" (כאילו זה מעניין מישהו ברגע שהוא רוצה לבכות אם הוא יפה או לא), הרגשתי שהייתי מוגנת, שהייתי יכולה לעשות מה שבא לי בעולם הקטן והחשוך שהייתי נכנסת אליו והכי חשוב הייתי נרגעת. שכל פעם הייתי יוצאת מהארון (מצחיק) הייתי מרגישה אחרת. כאילו נחה עליי עננה של רוגע.

שאני חושבת על זה עכשיו, יש היגיון למונח "לצאת מהארון", כנראה משהו בך נרגע ברגע שאתה יוצא ממנו. לי בתור ילדה קטנה זה עזר להירגע כל פעם, וגם לאנשים מהקהילה יש רוגע מסוים ברגע שהם יוצאים ממנו. כאילו משהו בהם השתחרר. כאילו משהו בארון הזה משחרר...

אבל אז הגיע ערב אחד, שמאותו ערב לא הרשתי לעצמי יותר לעולם להיכנס לשום ארון ובטח שלא לצאת ממנו.
הייתי כבר בכיתה ב' נראה לי או ג', רבתי עם אמא שלי על משהו אני כבר לא זוכרת על מה, על מה כבר יש לריב בתקופה כזאת? לא קנית לי, לא הרשית לי, לא לקחת אותי... כאלה. ורציתי ללכת לעולם המסתור שלי, לארון שלי. רק שהארון בגדים בחדר שלי כבר לא התאים לממדים שלי של אז. גבהתי והארון כבר היה קטן ולא מאפשר. עליתי למעלה, לעולם האפשרויות הבלתי נגמרות - לחדר ארונות של אמא שלי. נכנסתי לחדר המרווח והגדול אפוף ריח הליידי דיור.

איפה אבחר להשתכן למשך החצי שעה הבאה? מאחורי הנעליים? מאחוריי המעילים? או מאחוריי השמלות? החליפות של אבא? לבסוף בחרתי בשמלות, תמיד כדאי ללכת על בטוח. פתחתי את ווילון השמלות האינסופי ונכנסתי מאחוריו. ישבתי שם. בכיתי ובכיתי, שתקתי ובכיתי, שאפתי את הריח של הבושם של אמא שלי שעטף את כל החדר כאילו היה סם הרגעה, ובכיתי.. עד שלבסוף, נרדמתי.

בסביבות השעה 23:00 אני מתעוררת לקולות בכי. עם שיער פרוע, קול צרוד משינה וצוואר תפוס אני מזיזה את וילון השמלות ורואה את אמא שלי יושבת על הריצפה באמצע חדר הארונות שלה ובוכה תוך כדי שהשכנה מלטפת לה את הגב. "אמא?" קראתי בקול צרוד מתוך הווילון עם חצי עין פתוחה. הדמעות של אמא שלי התחלפו ישר בדמעות של אושר והנחת רווחה השתחררה לה ברגע: "שניהההה כל הישוב מחפש אותך כבר קראנו למשטרה! תודה לאל שאת בסדר!!" היא אספה אותי לחיבוק חזק וביקשתי ממנה סליחה. "אני לא כועסת רק בבקשה אל תעשי את זה יותר טוב? תדברי איתי על מה שמפריע לך" . באותו רגע הרגשתי חרא. הבהלתי את אמא שלי עד מוות והרגשתי חסרת אחריות.

מאותו רגע, למדתי דבר אחר, אני יכולה להתכנס בתוך עצמי ולברוח לעולם משל עצמי או שאני יכולה לדבר את מה שמפריע לי. זה לא תמיד יהיה קל כי אולי הצד השני לא תמיד יקבל או יבין, אבל לפחות אני לא מתחבאת ומשתיקה את עצמי ואת הרגשות שלי. מה שגם הרבה פעמים יותר מועיל בסוף.

הסיפור הזה עלה לי השבוע לראש כשהרגשתי שאני לא מצליחה להביע את מה שיש לי להגיד. ניסיתי לברוח לעולם שלי אבל לא היה לי שום ארון לברוח אליו, רק עולם מציאותי להיות בו. והעולם הזה דורש אומץ. לבוא ולהיות, להגיד את מה שעל הלב ולקוות שיבינו. זה לא יותר קל, אבל זה הרבה יותר יעיל...
ואם לא, נדע שלפחות ניסינו.
ממני אליכם, עם המון אהבה..
שניה