אפקט הפרפר

כשאת מחפשת סימנים, כדאי שתסתכלי מסביב כדי שתוכלי לראות אותם. אבל כשאת מחפשת תשובות, כדאי שתסתכלי פנימה כדי שתוכלי להרגיש אותם. אבל מה עושים כשכבר 40 יום הדבר היחיד שאת מרגישה זה... כלום?

ב-7 לאוקטובר בכיתי. בכיתי את כל ליבי ונשמתי מפחד, מכאב, מאבל. אבל מאז? מאז זה נעצר.
אין לי מה להגיד, אין לי דמעות להזיל ושום דבר לא מרגש אותי. זאת האמת. לכן, החלטתי שאני צריכה לחזור להרגיש. אז קבעתי תור לשיננית. משהו שיוצא אותי מהבית, באור יום, בעיר אחרת בסביבה אחרת. פרועה לגמרי. הכל רק להסתכל ולנסות להרגיש.

השבוע כשהלכתי לשיננית שלי ניסיתי להבין מה זה אומר כשהאוטו מולי בנתיב השמאלי נוסע על 70, ומה זה אומר שאני מספר "ר' 365, לחדר מספר- 5" או האם השיננית אוהבת את העבודה שלה באמת? (אבל זה לא היה סימן זה סתם ADHD) לא הצלחתי להבין, אבל כן הרגשתי -
כאב, צמרמורת, לחץ.

כשיצאתי לחנייה הסתכלתי למעלה וראיתי חבורה של יונות לבנות יושבות להן על חוט חשמל. שום עלה של זית לא היה בפיהם ואני יכולה להישבע שאם הייתי מבינה "יונית" שפתם המדוברת של היונים, הייתי יכולה לשמוע אותן מרכלות. במקום זה חשבתי לעצמי שכנראה הן בכוננות, מחכות להוראה מגבוהה.

וראיתי את מה שאני רואה כבר במשך חודש ואני לא יודעת אם זה אמור לנחם אותי, לשמח אותי או לסמן לי משהו, אבל זאת תופעת טבע שלא רגילים לראות בסתיו אלא בדרך כלל באביב ובכל זאת, נראה שזה הכי מתאים לתקופה הזאת שבה שום דבר שהוא רגיל או לפי הספר קורה. ראיתי פרפרים לבנים. כל יום במשך החודש הזה אני רואה אותם עפים בזווית העין שלי. אני מאמינה שפרפרים לבנים לא רק באים לסמל על תחילתו של האביב אלא גם על נשמות טהורות שמסתובבות בנינו עכשיו. ובמקום לשמח אותי בדרך כלל, פרפר לבן עכשיו מעציב אותי.

נזכרתי בשיעור טבע שהיה לנו בבית הספר היסודי. המורה גדי הביא איתו בקופסה שקופה שלושה פרפרים וגולם אחד. כל אחד מהכיתה הסתכל בתורו על הפרפרים ואח"כ היינו צריכים לרשום מה הכי מיוחד בעינינו בחיה הזאת - פרפר ולשתף את הכיתה. אחד מתלמדי הכיתה אמר שהוא יכול לעוף, השני אמר שהוא חי רק 24 שעות, השלישית אמרה שעם כמה שהוא עדין ורגיש הוא יכול לקרוע את הגולם ולצאת החוצה ואני? אני חיכיתי לתורי ורציתי להגיד משהו מיוחד יותר, שנון יותר וחזק יותר מכל מה שנאמר עד כה בכיתה. מין משפט כזה שמשאיר רושם אחרייך, כמו שאחותי עושה. תמיד יש לה תשובות מבריקות, מעניינות ומגניבות ואיכשהו הן יוצאות לה גם בצורה טבעית, תוך כדי נפנוף שיער היא משחררת משפט מחץ לאוויר שמשאיר אותך בהלם כמה בחורה אחת יכולה להיות גם יפה, גם מגניבה וגם חכמה באותה שנייה. אבל ככל שהתור שלי התקרב ועמד להגיע התמלאתי בחרדה, זיעה קרה ודפיקות לב מואצות.

כשהוא הגיע, בפועל מי שישבה שם באותו הרגע בכיתה והייתה צריכה לספק תשובה "מה מיוחד בפרפר בעינייך?" הייתה מישהי חיוורת, מיוזעת, לחוצה ומגמגמת שבמאמץ רב הצליחה להוציא רק "פרפר. נשמה."

למרבה ההפתעה הסבב המשיך כאילו כלום לא קרה. רק אצלי הזמן עצר מלכת, ומאז כל פעם שאני רואה פרפרים קשה לי שלא להיזכר במורה גדי, באחותי ובהתקף החרדה הראשון שלי.

כשחזרתי הביתה מהשיננית התיישבתי להגיד תהילים ולהדליק נר, משהו שאני פיזית עושה כבר מאותו יום שחור אבל נפשית לא מרגישה כלום. כמו שציינתי בהתחלה, הפעולה הזאת קשה לי קצת אבל הפעם משהו היה שונה. כנראה זה בא מייאוש? כנראה זה בא מתסכול? משהו מדגדג עלה מהבטן לכיוון האף ולראשונה מאז, בכיתי. דמעות של תחנונים, של בקשה לעזרה ושל בקשה לניסים.

ואולי זה אפקט הפרפר האמיתי.. הוא מעלה בך רגש, זיכרונות ומזכיר לך נשמות טהורות.

שנדע ניסים, בשורות טובות ואחדות.

ממני אליכם,
שניה.