אספרסו קצר

לפני שלוש שנים בערך, ממש בעיצומה של קורונה, הייתי גם בעיצומו של משבר פנימי שבעקבותיו הגעתי לשפל חדש בחיים שלי. הייתי חסרת עבודה, בלי משכורת, עברתי פרידה לא נעימה מבן הזוג והייתי בחוסר ביטחון בעולם. כלום לא הלך לי, הכל נתקע, הכל נהרס, הכל היה ורגיש סתם. ואז, באחד הבקרים ובאמצע הליכת הבוקר על שדרות בן גוריון בתל אביב, התחלתי לבכות.
אבל ממש לבכות.

עצרתי להסדיר נשימה והתקשרתי לחברי הטוב מתן הידוע בשמו "מתוש". סיפרתי לו שהתחלתי לבכות באמצע השדרה ושאנשים, אבל גם אני, חושבים שאני משוגעת. הוא אמר לי שאני לא משוגעת ושהוא בדיוק יושב ושותה אספרסו בקפה השכונתי שלו אז שאצטרף ומה להזמין לי.
איך הוא אוהב אספרסו הילד הזה זה הזוי. הוא צריך לקבל אחוזים מג'ורג' קלוני על השיווק שהוא עושה למשקה הזה שמעולם לא הבנתי מה כיף בלשתות קפה בשלוק אחד? איפה ה"לשבת על קפה" פה? תן לי לשבת, לשתות את הקפה בשלוקים, לספר מה עובר עליי, לקחת שלוק, לשמוע מה עובר על הצד השני, לקחת עוד שלוק, לקבל כוויה מהשלוק הראשון ולהזמין עוד אחד. מתוש הסביר לי שזה עניין של פרקטיות שחוסכת זמן. שלוק אחד ואתה מתעורר, בלי כל הטקס. 

 מתוש אמר שהפרקטיות כרגע זה שלא אהיה משוגעת ולבד, מילא משוגעת, אבל לבד? באותה תקופה הוא התחיל ממש תהליך של התפתחות. הבנאדם קרא, שמע וראה כל ספק, פודקאסט או סרט על התפתחות אישית ובגלל זה אהבתי יותר מתמיד להתייעץ איתו. גם אני כמו האספרסו שלו, אוהבת פרקטיות בלקצר לי טרמינולוגיה שלמה.

הוא התחיל לדבר איתי על תאוריות, ועל מנהיגים רוחנים, ועל כוח המשיכה וכל מיני דברים שבאותו רגע לא הקשבתי למילה אחת שלו, אבל למשפט אחד הצלחתי להקשיב "את צריכה לתת מעצמך יותר לעולם" מתוש, אין לי יכולת להביא כלום כרגע לעצמי, על איזה עולם אתה מדבר?״ צאי מעצמך ותעשי משהו אחר, בשביל מישהו אחר, משהו טוב זה יוציא אותך מהלופ הזה שאת נמצאת בו יתן לך להסתכל רגע על דברים אחרים."

היה שקט. הבנתי מה הוא אומר, הסכמתי עם מה שהוא אמר, והתחלתי שוב לבכות. "מספיק רחמים עצמאיים, אני מחפש לך משהו" . והוא מצא. לא עבר שבוע והוא מצא לי אותה. את הילדה הזאת, ששינתה לי את החיים, את יעלי.
או בשמה האגדי – יעלצ'י.

ילדה שהגדירו אותה כבעלת צרכים מיוחדים ובעלת חרדות חברתיות, תקשורתיות וסביבתיות. בעיניי היא הייתה בסך הכל מיוחדת. וכשחושבים על זה, למי מאיתנו אין צרכים?
היא רצתה לעשות קטע משביל ישראל כדי לעבוד על הפחדים שלה וחיפשה אנשים שילוו אותה.

בסופו של דבר, כולנו חיפשנו את אותו הדבר, בגלל זה, אחרי חודש בדיוק מאותו מפגש בפארק הירקון, יצאנו למסע ההתמודדויות שלנו עם הפחדים שלנו שלושתינו. כל אחד ועמלו האישי בעולמו המופלא של המדבר. כבר סיפרתי על המסע הזה של שלשותינו כאן בבלוג לפני שלוש שנים על איך טיפסנו בהרים, קפאנו מקור בשטח בלילה בלב מדבר, בכינו, צחקנו, הכרנו אנשים במהלך הדרך ובעיקר איזה אנשים מצאנו בזכות אותה הדרך – את עצמנו.

עברו שלוש שנים. מאז אותו מסע. יעלצ'י הפכה לנשמה התאומה שלי ולאחת החברות שאני הכי שמחה וגאה שיש לי. מתוש ואני נשארנו חברי נפש אבל קרובים הרבה יותר. והשבוע נסענו לבקר אותה. אני ראיתי אותה מאז עוד כמה וכמה פעמים, אבל כל פעם מחדש הילדה הזאת מצליחה להפתיע אותי, יעלצ׳י שסבלה מחרדה חברתית, סביבתית ותקשורתית, התחילה לעבוד בפיצרייה ליד הבית, לקחה שיעורי נהיגה והוציאה רישיון, השכירה דירה לבד בכרמיאל ואפילו נרשמה לקורס ליצנות רפואית. היא אמרה לנו אחרי שישבנו בפיצרייה שבה היא עובדת "סעו אחרי".

נהגתי מאחוריה והיא הובילה אותנו אל הדירה שלה, הייתי כל כך גאה בה שבעליה לכרמיאל, עלו לי דמעות בעיניים. הילדה הזאת, שפחדה לעלות לתחבורה ציבורית לבד, הפכה לאישה הזאת שהיא לא ידעה שהיא בכלל חלמה להיות.
והאישה הזאת, שלא נתנה אמון בעולם, בעצמה ובכתה באמצע שדרות בן גוריון בתל אביב, היום בוכה מאושר. על ההזדמנות להכיר אנשים חדשים, להכיר נשמה גבוהה כמו מתוש ויעלצ'י אבל יותר מהכל- להכיר את עצמה מחדש.

כמו האספרסו, גם הבלוג הזה תמציתי לעומת כל מה שהיה והורגש השבוע. אבל צריך לדעת גם להיות פרקטים.
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.