אנשים באקווריומים

לפעמים אני מרגישה שאני כמו דג פלסטיק ששמים אותו באקווריום גדול ומרשים מלא בדגים צבעוניים, גדולים, קטנים, אורות, מנהרות, אלמוגים, מכונת בועות ודגים מנקים.

אני נמצאת, אני נוכחת, אבל אני לא רואה את כל היופי והתנועה הזאת שקורת סביבי. ואיך אני אראה וארגיש אם אני דג מפלסטיק? ככה אני מרגישה לפעמים כשאני לא מוצאת מוזה, אמרתי השבוע כשדיברתי עם סופרת שכותבת ספרי מתח. היא אמרה לי שלוקח לה לכתוב ספר טוב במשך שנה לפחות. אבל אם היא הייתה מקמטת את השעה פה, שעתיים שם ויום שלם מידי פעם זה יכול להגיע לשלושה חודשי עבודה במקסימום אם את באמת יום יום יושבת לפחות 7 שעות לכתוב רצוף.
אבל אי אפשר באמת לכתוב ספר טוב אם אין לך מוזה, אם שום דבר לא קורה, אם את לא רואה את העולם שסביבך. איך תראי משהו בעולם סביבך אם את מדמה את עצמך לדג מפלסטיק? ולכן החלטתי שאני עושה מעשה.

רכבת ישראל. יום ראשון, תשע ומשהו בבוקר.
הרבה דברים קוראים בשעה הזאת ברחבי הארץ והעולם כולו. אבל ברכבת ישראל יש הצצה לכל העולמות במחיר של אחד.
אני קמה בבוקר והצלצול של השעון מעורר מסמן לי שהשעה כבר 7:30. אני בקושי מצליחה לפקוח עין אבל כן מצליחה ללחוץ על הנודניק. בשעה 8:00 בסוף נשברתי במלחמה מול הצליל המעיק וקמתי. אומרים שאיך שיתחיל הבוקר שלך, ככה יראה גם המשך היום שלך, לכן היציאה מהאקווריום הפרטי שלי לקחה עשרים דקות בהם הספקתי לשטוף פנים, לבחור מה ללבוש ולמלמל לי במהירות האור את ברכות השחר. רק סיימתי לערבב את הקפה והמונית כבר צפצפה שהיא למטה ולכן, גם שלוק ממנו לא הספקתי לקחת. הכפית נזרקה הישר אל הכיור ואני נזרקתי מהבית הישר אל המעלית באותו הקצב. בדרך היא עצרה בקומה השישית ואני חשבתי ששוגרתי לקומת הכניסה. הדיירת שבאה להיכנס נבהלה וגם אני. יכולתי לשמוע את הקללות שלה רצות לה בתוך הראש על המופרעת מהבניין שאין לה סבלנות ובטח שלא נימוסים. מתבאסת על עצמי שלא הצלחתי לקום בשעה המתכוננת ולהתארגן בקצב נורמלי של בנאדם, נכנסתי למונית בברכת בוקר טוב וסליחה על האיחור. בדרך לרכבת ניסיתי להתרכז בנשימות כמו שהמטפלת שלי אמרה לי לעשות. "זה יעשה לך סדר בראש" היא אמרה אבל הצלחתי לשמוע רק את התחנה של המוניות צועקת מהרמקול "תל מונד מי פנוי לי?!" חשבתי לעצמי, מי עדיין מתקשר להזמין מוניות? הם לא שמעו על אפליקציה? ומי זה בעל התחנה הזה שממשיך לדחוק בנהגים המתרוצצים? לדחוק בלקוחות שירדו כבר מהמונית כי הוא צריך מישהו לתל מונד? אתה ברמקול, וכולנו כולל אני – שומעים אותך.

רכבת ישראל, יום ראשון, תשע ומשהו בבוקר. רצה כי בעוד שתי דקות הרכבת מגיעה ונוסעת. נזכרתי בימים האלה בצבא ששתי דקות היו באמת זמן ובשתי דקות הייתי מספיקה עולם ומלואו. הייתי מספקיה גם לקנות נסטי במכונה, גם לקנות כרטיס נסיעה גם לרוץ למדרגות, לעלות, לרדת ולתפוס את הרכבת. וכל זה בזמן של דקה וחמישים שניות. ואם כבר חיילת, איך יכולתי לשכוח את יום החיילים הלאומי שלנו הלא הוא יום ראשון בבוקר. כל חייל, מכל חיל היה שם. כומתה בכל צבע, נעליים מכל צבע. ואני עומדת שם כמו חייזר שנחת בטעות מהמעבורת שלו ועומד עם שלט "באתי לעולם חדש, שלום!" באמצע קניון עזריאלי. או ככה זה לפחות הרגיש לי.

נכנסתי לרכבת ופילסתי את דרכי לריבוע קטן שאוכל לשבת בו. ישבנים של זרים מתחככים אחד בשני ומוצאים את מקומם ולרגע אחד אפשר באמת להרגיש שכולנו משפחה אחת גדולה.
ההוא עם החליפה לידי, עם הפריקים שיושבים על הריצפה ליד השירותים, עם החייל שמנקר בעמידה ואוחז בעמוד ברזל ביד אחת ובנשק שלו בשנייה, המבוגרת ששואלת את הסטודנט שלידה אם תל אביב סבידור מרכז זאת התחנה הבאה במשך כבר שלוש תחנות, אותו סטודנט שמנסה לכתוב משהו במחשב על הברכיים ואוזניות גדולות על האוזניים, החרדי שמחזיק את היד של הילד שלו וקורא תהילים, בנות יושבות על המדרגות ועושות אחת לשנייה צמות ועוד רבים מכל גווני הקשת של הקהילה הגדולה שנקראת "רכבת ישראל, יום ראשון בבוקר".

זו לא הייתה קפיצה מאקווריום לבריכת דגים. זאת הייתה קפיצה הישר אל האוקיינוס הגדול.
ולשנייה אחת, כבר לא הרגשתי כמו דג מפלסטיק.
ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.