אמא טבע, אמא אדמה, אמא

כמו בכל יום אחר צהריים ג'ני אספה אותה מהמעון. כשהיו מגיעות הביתה היו מכינות שוקו קר ויושבות לשחק, לראות קצת טלוויזיה ולהכין ארוחת ערב עד שתשכיב אותה לישון. יום אחד באמצע משחק קוביות באמצע הסלון בבית נפתחה הדלת וממנה נכנסו לבית איש מוזר עם חולצה לבנה זקן ומשקפיים וזרק בדיחה צינית לאוויר שלא ג'ני ולא הילדה הצליחו להבין ומיד אחריו נכנסה עגלה ועליה שוכבת אישה, ושני אנשים מובילים אותה בעגלה למרכז הבית.



ג'ני חייכה ושמחה כל כך לקראת אותה אישה והילדה נעמדה מול אותו איש מוזר במבט לא מבין ושאלה את ג'ני "ג'ני מי זאת?" וג'ני הסתכלה על הילדה במבט מובך אבל מבין ואמרה "שניה...זאת אמא".

אמא חזרה מבית החולים אחרי פרק זמן ארוך כי עברה תאונת דרכים קשה. נהג משאית שלא היה מרוכז התנגש בה. ג'ני הייתה האופר שלי באותה תקופה ואמא שלי מספרת שיום למחרת כשחזרה מהבית חולים ג'ני ניסתה לארגן אותי לגן ולא הצליחה כי לא רציתי ללכת. התחבאתי מתחת למיטה כי התלהבתי שיש לי אמא חדשה וכל הזמן הייתי בודקת שהיא שוכבת במיטה ומטפלים בה טוב.
 
כשחושבים על זה חוויתי כמה נטישות בחיי, אם זה הארנבת שברחה לי, האופר שחזרה לאוסטרליה, חברת ילדות שעשתה רילוקיישן עם כל המשפחה אבל נטישה אחת אני לא אשכח לעולם, כזאת שלא ידעתי שבכלל קיימת והיא כשהזיכרון שלי נטש אותי. אני לא זכרתי את אמא שלי ומבחינתי זאת הייתה ג'ני האופר שלי.

הייתי בת 3 כשהתאונה קרתה והפסיכולוגית ילדים הסבירה שילדים בגיל הזה רק מתחילים להבין ולקלוט את הסביבה שלהם ולהבין מי זה מי ובגלל זה שחכתי. הא הגדירה את זה כחרדת נטישה, שזה מסביר הרבה דברים שהיום בגיל 27 אני יכולה להבין את ההתנהלות שלי בחיים הבוגרים שלי כביכול כי הרבה פעמים אני מגיבה למקרים עדיין כמו ילדה שמפחדת שייקחו לה את הדובי . לדאוג למשהו שהוא שלך שאולי לא יחזור להיות שלך, שהוא יעלם פתאום , שהוא יברח. אפילו כשמדובר במשפחה, בקשר שהוא דם.

השבוע היה "יום המשפחה", או כמו שאז קראו לו "יום האם" (למה פשוט לא להוסיף עוד יום? למי זה מפריע?). אני רוצה להגיד שעם כל הכבוד למשפחה המהממת שלי ולשאר המשפחות בארץ ובעולם באשר הם – אמא יש רק אחת וכבודה במקומה מונח (סורי אבוז יפה שלי) אמא זה העוגן, הבסיס וההתחלה של הכל. מי אתם אותם אנשים שתיקחו ממנה את היום שלה? היום הזה הוא יום מאוד מיוחד עבורי, בעיקר כי אני זוכרת איך קיבלתי אותה אליי במתנה אי שם בגיל שלוש וחצי.

אני זכיתי לחגוג את היום הזה עם החברה הכי טובה שלי שהיא בעצם אמא שלי בפיליפינים, לא אשקר זה לא כזה היה פשוט בהתחלה כי אין מה לעשות חברה טובה לא חברה טובה, אמא זאת אמא והדאגות, השאלות והסיפורים לא נגמרים ולפעמים זה יכול להוציא משפיות, אבל היא נתנה לי עוד זמן איתה, עוד זיכרונות איתה שהיום לא כמו פעם אני בחיים לא אשכח , חווה איתי חוויות צוחקת איתי משטויות וגם סתם יושבת לידי ואנחנו מקשיבות. דברים ורגעים ששווים זהב שהיום אני יודעת כמה אני צריכה להוסיף עוד כאלה ללב שלי . כמה שאני צריכה עוד להשתפר, להיות יותר סבלנית, יותר מכילה, היא לימדה אותי כמה כוח יש למשפחה, כמה צריך לתחזק אותה ולהשקיע בה כי לא משנה מה יעבור זה לנצח.

לפעמים מרוב שיגרה ולחץ אנחנו שוכחים את הגרעין שלנו, את הבית שלנו ואת מה שחשוב באמת. מה אנחנו בלי ההורים שלנו? מה הם לא עשו בשבילנו מהיום שנולדנו כדי שרק יהיה לנו טוב? עכשיו הגיע הזמן שלנו , אחד מהדברים שלקחתי על עצמי בתחילת השנה זה זמן עם המשפחה שלי כי הרגשתי שככל שהתבגרתי ככה התרחקתי. ככל שחוויתי לא סיפרתי, ככל שראיתי לא שיתפתי ויותר גרוע לא התעניינתי מספיק, לא דאגתי מספיק ולא הייתי מספיק. זה חסר להם ובסופו של דבר זה גם יחסר לנו . ארוחת שישי פעם בשבוע, שיחת טלפון פעם ביום זה דברים קטניםשעושים לנו ולהם טוב גם בלי שאנחנו בהכרח מודעים לזה.

זה כבר הטיול הרביעי שאנחנו עושות יחד, ואני יודעת שלא האחרון.
תודה להורים שלי שנתנו לי חיים , שגידלו אותי, לימדו אותי והשקיעו בי את כל הזמן שבעולם.
ותודה אישית לך אמא, שאת שלי. ולנצח תהיי החברה הכי טובה בעולם.

ממני אליכם,

שניה.