אל הלא נודע

הולכים אל הלא נודע.
השבוע הייתה לי הרגשה שהשורה הזאת בשיר המוכר של דני סנדרסון מקבל משמעות אחרת.
זה השבוע שלפני הטיול יחד עם יעלי ומתן. שמונה ימים שהם קטע אחד משביל ישראל במכתש רמון.
הכל מרגש אותי בשבוע הזה, הכל מלחיץ אותי בשבוע הזה ויותר מהכל – הכל לא ברור לי בשבוע הזה.

מרחפת מעליי עננה של חוסר וודאות. מאיפה מתחילים, מה לארוז ומה לא לארוז, יהיה לי קר? יהיה לי נוח? לא עשיתי דבר כזה בחיים מרצוני החופשי ובטיולים השנתיים בתיכון תמיד לקחתי חלק מהחבורה שמחכים להם בסוף המסלול כי היה להם קשוח מידי.



אבל דבר אחד כן היה לי מוכר בשבוע הזה, וזאת דווקא אותה עננה. אותה עננה שבאה והולכת ממני בתקופה האחרונה והלא קצרה הזאת. היא מרחפת מעליי חודשים וממטירה עליי גשם של שאלות. לאן מכאן? איך מתמודדים? פעלת נכון? אני יודעת שמעל כולנו יש עננה כזאת, ואולי אני גם סתם יותר מידי ריגשית בפרק זמן הזה בחיי, אולי זה הגיל, אולי זה השינויים שאני עוברת ואולי זה פשוט מי שאני. בנאדם שחושב יותר מידי, אבל מתי יבוא השלב הזה שהשמש תצא מהעננים והכל יתחיל להתבהר לך כבר?

חשבתי על זה במהלך המשמרת שלי בחנות ולקוחה עם עגלה וילד נכנסו לחנות. אני שואלת אותה אם היא צריכה עזרה, בעודי מעופפת בשאלות ביני לבין עצמי והיא שואלת "איפה הקשיו?" אני מסתכלת עלייה בעיניים שתוהות "האם מתישהו אני גם אהיה כמוך?" אבל במקום זה עונות לה "במדף מימין".

וכך התווספה לה עוד שאלה למאגר.

פעם תל אביב הייתה מקור מפלט לרווקים נחשבה כעיר הרווקים הנצחית, אבל לאחרונה נראה שכל אותם הרווקים הנצחיים מצאו אחד את השניה והיום כל מה שנשאר מהשרידים שלהם הם עגלות עם ילדים. כמו משחק הכיסאות שעומד להסתיים. אם אותם רווקים הצליחו להתגבר על הפחד ממחויבות וחתונה כנראה שזה יבוא גם בדור שלנו, האומנם?
זה דבר שנותן תקווה באיזה שהוא אופן, אבל גם את הפחד שלא יישאר כיסא פנוי.

ומה בנוגע ליעלי? היא גם חוששת ככה לפני הטיול? לפעמים זה מגיש שהתפקידים בנינו התחלפו ושהיא זאת שלוקחת אותי לטיול כדי לעזור לי לברוח ממציאות מבלבלת ומעוננת.

"לברוח" ו"לבחור" הן שתי המילים שמעסיקות אותי השבוע. שתיהן עם אותן אותיות שמרכיבות שתי משמעויות אחרות של מילים. אבל האם זה באמת ככה? אולי הבחירה שלנו היא בעצם הבריחה שלנו?
במציאות שהבחירות דופקות לנו על הדלת כל כמה זמן האם זה הסימן שלנו לברוח?



גם הבחירות לכנסת כבר עייפו אותנו, גם ככה נראה שמי שבאמת שולט כרגע במדינה הם אותם שליחי ציבור עם תיק כחול על קורקינט מושכר שהשתלטו על כל עיר במדינה. מה עוד נותר לנו?
אז המסע הזה לבחירות התחיל לפני כמה שבועות ושוב שלטי ענק בהם המתמודדים מוכרים לנו משפטי קלישאות כאלה ואחרות מתנוססים בגאון בכל רחבי הארץ. צריך לבחור מנהיג חדש. האם נבחר שוב במוכר והידוע או שמע נבחר בשינוי? ואם כבר בחרנו בשינוי, האם הוא יחזיק מעמד?

אני רוצה להסתכל על תקופת הבחירות כמטאפורה מהממת לבחירות שלנו בעצמנו. האם נישאר עם המוכר והידוע? או שמא באמת נבחר בשינוי? אבל איך גורמים לשינוי באמת להישאר יציב ונוכח כל רגע בחיי היום יום? אולי כדאי שנתחיל קודם בלא לברוח מהאמת שלנו.

חלק מההבטחות שנתתי לעצמי בתקופת השינוי שלי היא להתנדב ולטייל, להיות אמיתית עם עצמי ולא לברוח מהקשיים.
אז הנה אני, מנסה לקיים את ההבטחות שלי. מבחירה שלי, בלי מקום לבריחה שלי. ביום ראשון מתחילים...

תודה שקראתם את המחשבות שרצות לי בדקה אחת בלבד בתוך הראש שלי.
ממני אליכם עם המון אהבה והערכה,
שניה