אירוע מתגלגל

לפעמים החיים מלמדים אותנו שיעורים גדולים דווקא מדברים קטנים. וכשאת מחפשת תשובות גדולות, ההסתכלות שלך על הדברים הקטנים מתעצמת. אולי החיים הם כמו המדרגות הנעות שיש בתחנות הרכבת בארץ, זה למשל הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהגעתי לתחנת הרכבת מזה הרבה מאוד זמן. אני לבושה במדים ומחזיקה תיק גדול של אדידס עם בגדים שמי יודע אם יספיקו או לא לתקופה שבה אני הולכת להיות עכשיו במילואים. ההודעה הזאת הפתיע אותי ואני בלחץ מהבוקר.



המפקד אתמול בלילה אמר שאני לא חייבת להגיע, כנראה סתם עוד התחממות אבל הבוקר הגיע ואיתו בשורה חד משמעית "תהי פה עד 20:00". איך זה קרה? ובגלל זה אני בכוונה ספציפית על המדרגות של תחנת הרכבת ולא של הקניון למשל.. כי בקניון יש מדרגות נעות גם לירידה וגם לעליה (דיזינגוף סנטר יוצא מהכללה) ובמדרגות הנעות ברכבת יש רק לכיוון אחד, לעליה. כמו בחיים חשבתי, עלייה היא יותר קשה ולכן אנשים עם ציוד רב משקל כמו תיקים, משקעים שהם סוחבים איתם ומחשבות מבלבלות שגורמות לך לאבד כיוון- צריכים יותר עזרה. לעומתם האנשים שיורדים במדרגות הבנויות, שכאמור ידוע לכולנו שדחיפה אחת קטנה לפני הירידה יכולה להפיל אותנו לרצפה.
ואז אני חושבת על המילואים ועל המצב שבו פתאום כולנו נמצאים. מלחמה. איך הכל התחיל? איך ככה מהר הידרדרנו לאן שהגענו ומה הסיכוי שבגלל זה אני כבר 11 יום במילואים בעזה, הבסיס שבו גדלתי ומי יודע מתי כל זה יגמר? בגלל מה?

כמו מלחמה בין שני עמים שהתחיל מאירוע קטן והתגלגל למלחמה עם פצועים והלומי קרב, קשה לי שלא לעשות את ההקבלה הזאת בין המוח ללב, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו. והכל מתחיל בפה שלנו שלפעמים משהו אצלו משתבש..
איך משפט אחד, שיכול להשתגר לאוויר באמצע שיחה כמו רקטה פתאום ביום בהיר יכול לפתוח מלחמה חזיתית בין הצדדים. או יותר גרוע בנינו לבין עצמנו.


פתאום אתה מגלה שהמשפט שנשלח לאוויר חיסל לא רק את האמונה של הצד השני, אלא גם את כל מחסני הביטחון העצמי שאספת במהלך הדרך, "למה בכלל זה היה הטוב?"

לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת להוציא את המשפטים הנכונים מהפה, בזמן הנכון ובסדר הנכון. כמו שאנשים רגילים עושים. הם חושבים וצוברים מילים ואז מוציאים אותם החוצה כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו באמצע התקף של חיפוש אותן המילים הנכונות והמתאימות לרגשותיו בזמן מלחמה הוא עובר בין ערמות המילים והרגשות שאסף כתחמושת ובוחר בסוף את הכי חשובות שיספקו לו הגנה לפני היציאה למתקפה, אבל עליו גם לזכור שהצד השני יודע להשיב לתחמושת משל עצמו. כי כשמישהו באמצע התקף כזה אומר "מרגיש שאנחנו מרוחקים" או "אני מרגיש שאנחנו מרוחקים" יש הבדל. הבדל של מילה אחת. ומילה זה המון. זה עולם. במיוחד שהמילה הזאת היא "אני".



מצחיק שבסופו של דבר מה שעושה את ההבדל והמשמעות של הדברים בחיים שלנו היא אנחנו..
החמאס שבנו, לא זה שנלחם מולנו כרגע אלא זה שאנחנו נלחמים בו יום יום הוא הפה שלנו.
לא סתם בעבדות המידות שמלמדים אותנו העבודה הכי קשה לנו היא "שמירת הלשון". אנחנו אוגרים ערמות של מטענים ורגשות שאנחנו רק רוצים לשגר החוצה ושיבינו אותנו ואם אפשר אז גם הלוואי ולא יהיו נפגעים, אבל במלחמה כמו במלחמה גם המנצחים מפסידים משהו בסוף.

מישהו מבין את החמאס? את דף? או את כל ארגוני הטרור האלו? מאיפה הכל התחיל בכלל מה הם רוצים שורה תחתונה? כבר אי אפשר להקשיב, הם עסוקים בלירות, אנחנו עסוקים בלהגן והלופ הזה חוזר כבר יותר מידי פעמים.
גם כאן, אצלנו. בחיים האמיתים. במלחמות אין מנצחים.