אדם מחפש משמעות

כשאת נמצאת בחל"ת תעסוקתי, את יוצאת לחופשה ללא תשלום. אבל כשאת יוצאת לחל"ת בעקבות מלחמה, וכתוצאה מכך את הופכת לאסירה של פחד, חרדה וכאב את יוצאת באותו הרגע גם לחיפוש אחרי משמעות. בדרכים שאת מחפשת למצוא בהם את ערכה של משמעות את עלולה להיפגש עם משהו הרבה יותר גדול מזה.

הוזמנתי השבוע להפרשת חלה אצל השחקנית גל מלכה. ההיכרות שלי עם גל הייתה בהפרשת חלה אצל חברה שלי לפני שבעה חודשים. מדהים כמה בצק, מלבד לאחד את כל המרכיבים שלו כמו קמח, מים, סוכר, מלח, שמן ושמרים, מאחד גם נשמות זה בזה.
ככה יצא, שגם קבוצת בנות שלא הכירו מעולם פתאום מתאחדות גם הן לאט לאט, תוך כדי לישה של כל קצוות החברה אחת בשנייה.

כשבאתי להכניס את הכתובת בוויז לפני היציאה מהבית הוויז לא מצא את הכתובת. קראתי על זה לפני כמה שבועות שצה"ל הודיעו שבנוסף לבעיות שכבר יש לנו, יש גם בעיה בלוויין של הGPS הארצי. מסתבר שכולנו מחפשים את עצמנו ולא רק בגלל הלוויין אנחנו עדיין לא מצליחים למצוא. בסוף איכשהו, אחרי מספר ניסיונות הוויז הצליח למצוא את הכתובת, אבל התווסף לו שינוי חדש- ברגע ששמתי את הכתובת קפצה לי הודעה "אזהרה! הינך נוסע למקום מסוכן, יש לפעול במשנה זהירות".  

ישראל היא מעצמת הטכנולוגיה וההייטק במזרח התיכון. אם רק יכלו להמציא גם GPS שהיה יכול להתריע לנו לפני משהו מרגש שהולך לקרות, או לפני בחירת מסלול החיים שבחרנו אם הוא מסוכן או שעלול להיות מפחיד? או שאפילו היה רק מזכיר לנו להדליק אורות על דברים שכדאי לשים לב אליהם. בטכנולוגיה אנחנו חזקים, אבל מה עם הלב?

התעלמתי כמובן מההודעה. ה-GPS כבר לא בלופ ואנחנו בהפסקת אש (כביכול). אספתי את הדרי (אותה חברה שאיחדה ביני לבין גל לפני שבעה חודשים) ויצאנו לדרך. בדרך דיברנו על החיים, ועל איך הם משתנים ברגע ואיזה קטע זה חיים. כל פרק זמן והקטע שלו.

הגענו. ההפרשת חלה הייתה במושב בדרום ולמרות החושך יכולתי לראות ולהריח שהוא יפיפה. גל עשתה את ההפרשת חלה לשלומם של החטופים שנמצאים עדיין בשבי ולחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון כדי שכולם יחזרו במהרה הביתה בשלום ולשלום. אבל גם בשביל שבעלה, בן יחזור הביתה אחרי חודש שלא נפגשו ושבועיים שלמים שבהם לא החליפו מילה. הוא נלחם בעזה, והיא בבית מחכה. מתפללת לשמוע ממנו רק שהוא בסדר.

התכנסנו כל הבנות שגל הזמינה סביב השולחן. בהתראה קצרה מהיום להיום הגיעו כל מי שגל הכירה. מהמושב, מבית הספר למשחק, מהפרשת החלה לפני שבעה חודשים ומהמשפחה. כל אחת מקצוות כל אחת מקצוות הארץ השונים, כל אחת מקצוות אמונה שונות, כל אחת מקצוות עולם פנימי שונה ואיכשהו כולן התאחדו ברגע אחד בשביל כולם, אבל בעיקר בשביל גל. אולי זה הקטע באמונה, אתה לא תמיד מאמין שהיא נמצאת עד שאתה פוגש אותה פנים מול פנים.

אחרי שיחות, והסבר על הבצק ועל איך דווקא כל הניגודים בין החומרים יוצרים בצק יפה ומאוחד ואיך זה דומה גם לנו כעם, כחברה.
כשהגיע רגע הפרשת החלה, גל עמדה ואמרה שהרגע הזה מאוד מרגש אותה, לראות מה זה אחדות ואיזה כוח זה נותן. שהיא עושה את ההפרשה הזאת לזכותם של כל החטופים וחיילי צה"ל ושבעלה יחזור הביתה במהרה ובשלום. היא התחילה את הברכה, לקחה מבין כל קצוות הבצק חתיכה והרימה את היד למעלה "הרי זו חלה.." הטלפון בכיס האחורי של גל צלצל "תרימי אולי זה בן" היא זרקה בציניות גמורה והמשיכה לברך "שאני מרימה תהיה כאילו עשיתי את מצוות..." החברה נכנסה ואמרה בהלם מוחלט "זה בן!!" צמרמורת עלתה מעמוד השידרה והגיעה אל הצוואר של כולנו. כל הבנות תפסו את הראש ואמרו "מה?!" אני לא יודעת איזה צליל יש לנס כשהוא מופיע, אבל ככה הוא היה נשמע והרגיש. צרחות של אושר, דמעות של הלם ולב שנפתח כאילו היה בצק של פיצה.

בן, אחרי שלא פגשה חודש ולא שמעה ממנו שבועיים רצופים, חוזר מחר. מהלא נודע היישר אל הידוע והמוכר, אל הבית, אל המשפחה, אל גל.

זה הקטע באמונה, דווקא כשאתה לא מצפה לה, היא מגיעה ומזכירה לך כמה כוח יש לה.
וה-GPS של הלב אומנם לא מכין אותך לתרחישים, אבל זה גם הקטע איתו, אי אפשר לדעת מה מסלול חייך מתכנן לך.

ממני אליכם עם המון אהבה ואמונה,

שניה.