סקוט ברנס, שכתב את התסריט, סיפר בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס" כי קיבל את ההשראה מאבא שלו, שתמיד התריע בפניו מפני אפשרות של מגיפה עולמית. הוא ערך תחקיר נרחב בקרב מומחים לנושא, שהזהירו כי "השאלה היא לא אם תהיה מגיפה, אלא מתי. הם גם אמרו לי שהעולם המודרני לא יודע איך מגיפה אמיתית נראית". ובכן, עכשיו אנחנו יודעים.

ברנס סיפר גם כי במהלך הצילומים, כוכב הסרט מאט דיימון הציע, חצי בצחוק, להוסיף לו אלמנט עלילתי - זומבים, שיעצימו את אפקט הפחד שלו. התסריטאי והבמאי חשבו דווקא שככל ש"התפשטות" יהיה אמין יותר, ככה יהיה מפחיד יותר, ובמקום זומבים, התמקדו בתיאור ריאליסטי של ההתפרצות, שכעת גורם למותחן שלהם להיראות כמו יצירה דוקומנטרית.

הבמאי  סטיבן סודרברג מתאר איך זה לחיות בעולם שבו משק כנפי חדלות הפירעון של יוון יכול לפרק יבשת שלמה. באמצעות פסיפס הדמויות הקוסמופוליטי שהוא בונה בחוכמה והמעברים הסימטריים שלו בין פינות שונות של הגלובוס, הוא מראהכי גם אם המצב הזה הופך אותנו לשבירים, יש בכוחנו לנצל אותו כדי לצאת ממנו מחוזקים פי כמה, והכל באמת תלוי רק בנו.

כך, למשל, אחד הרגעים המרכזיים בסרט מתאר כיצד עומדת אשת רפואה מערבית בין האפשרות להציל מיידית את חייה או לסכן אותם למען תושביו של כפר אסייתי, ומובן כי סודרברג מעצב את הבחירה הזו בצורה קורקטית, חפה מצדקנות ועתירת עוצמה, שבוקעת ממנה הומניות רבה.

ברנס אמר "הלוואי שהמגיפה תגרום דווקא לסולידריות, כי אנשים יבינו שהם זקוקים זה לזה כדי לשרוד, אבל אני מניח שאין הרבה סיכויים לכך".