זהו הגענו לרגע, לרגע שאף אוהד אמיתי שפוי-הזוי לא רוצה להיות שותף לו . לרגע שבו לקחו את

הילד וקרעו אותו בין שני ההורים, לרגע שבו אתה מבולבל לא יודע איך אתה אמור לעבור אותו, כיצד להתנהל בתוכו. משחק הזוי דרבי מתעקשים להגדיר אותו, ממש לא, רחוק מהמציאות. מאבק מר עיקש מלא באמוציות. אצטדיון אחד, אותם אוהדים, כמעט אותם שחקנים, אותם צבעים, אותם סמלים, אבל יריבות מרה.

שני מחנות אוהדים, אחד קטן שמגדיר את הצד השני בוגדים ואחד גדול יותר שמגדיר את הצד השני אחים. 

כולם פוגעים, כולם כועסים, כולם מבולבלים ורק אלה שבאמת צריכים לאחד את השורות כאילו מנותקים, תקראו לזה כבוד, אגו, מעמד יוקרה, התאהבות והתמכרות למיזם, אני קורא לזה פיצול אישיות.

מי שסובל הם הילדים, והילדים זה אנחנו האוהדים, אז באמת הגיע הזמן מעל במה זו, בואו נשנס מותניים, בואו נתפכח ונוביל לכך שביציע תהיה קבוצת אוהדים אחת, במגרש קבוצת כדורגל אחת חזקה עוצמתית ואדומה שתהווה אלטרנטיבה ליריבה הצהובה. אז באמת נוכל להגיע גאים עם ראש מורם וגאווה יחידה לדרבי אמיתי, אדום מול צהוב, בית"ר מול הפועל, ולא לעוד המצאה ירושלמית חדשה שרק בעירנו יכולה להתהוות ולגרום לניתוק, לניכור ליריבות שאין לה מקום בין כל האחים האדומים. 

להתראות בשנה הבאה בהפועל החזקה האדומה והמאוחדת. הפועל ירושלים.

שלכם,
מישל דיין.