יש משהו משכר במדים. משכר ומשקר כאחד. לבשת מדים,קיבלת תג והופ, הנה אתה על גג העולם. חצי אלוהים.

תוסיפו לזה את העובדה שאתה כביכול האיש שאמון על החוק, זה שכולם נרתעים ממנו, ותקבלו את הנוסחה הבדוקה לשיכרון כוח.

לא פשוט להישאר עם הרגליים על הקרקע. ההרגשה שאתה כל יכול בחזקת החוק, גורמת לך להסתחרר, לשכוח מה בעצם מהות התפקיד שלך. לשכוח שאתה כאן בכדי לשמור על האזרחים ולא ההפך. לכן, סביר היה לחשוב שכאשר בוחרים את מי לגייס למשטרה, עושים לו מבחן אישיות. לראות שאכן אותו שוטר לעתיד ידע לשלוט בכח ולא הכחישלוט בו. לצערי זה לא קורה, ואם כן, הרי שהסטנדרטים של אותו מבחן נמוכים מאוד.

בשבועות האחרונים אנו שומעים על יותר ויותר מקרי אלימות מצד שוטרים. כולנו נחשפנו לסרטון בו החייל ממוצא אתיופי מוכה נמרצות על ידי שני שוטרים. אותי לא הדאיג הסרטון כמו העובדה שרוב המקרים לא מצולמים. מקרים בסופו של דבר עומד אזרח תמים מול שופט בהאשמה של תקיפת שוטר או הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו. מילה מול מילה. הפעם, שפר מזלו של החייל וכל המדינה רעשה. אבל מה עם אלה שלא זכו להיתפס בעיניי המצלמה?

גם אני נתקלתי באלימות משטרתית. כזו שהגיעה משום מקום. קבוצת שוטרים שנטפלו לאב משפחה בן 60 ברגע שיצא מביתו ודרשו ממנו להתפשט לצורך חיפוש. לא הפריעה להם שביתו בחודש השמיני, עמדה לצידו. הם השפילו אותו וכשהתברר להם שטעו בזיהוי, אפילו לא התנצלו. כאילו לא קרה דבר. אז מה אם הוא עמד כמעט עירום לגמרי באמצע הרחוב. מי בכלל שמע על כבוד האדם?

שיהיה ברור: אני מגנה אלימות ולא משנה הסיבה. בטח אם היא נגד כוחות הביטחון. אני מגנה את הצעירים שהתפרעו בחוף, השתכרו והתעמתו עם השוטרים. אני מגנה את הזלזול בכחולי המדים, חוסר הכבוד והקללות להם הם זוכים. אך עם זאת, אני מגנה בעיקר את אנשי החוק, ששוכחים כי החוק הוא גם מעליהם ולא רק מעלינו האזרחים.