מה היא בעצם אסרטיביות? המילה אסרטיביות מתארת סוג מסוים של התנהגות, שעוזרת לנו "לשדר לאחרים, בבהירות ובביטחון, מה הם צרכינו, רצונותיו ורגשותינו, ויחד עם זאת, היא מעלה את מודעותינו לרגשותיו ולזכויותיו של הזולת" אסרטיביות על פי המילון היא דעתנות למי ששאל.

אתה תמיד חייב להפריע לי באמצע משפט. אני לא מבינה למה אתה לא יכול לחכות כמו כולם. אתה מתנהג כמו חמור קופץ בראש. הבכת אותי בפני האנשים האלו, אתה צריך ללמוד נימוסים. הצרה איתך שאתה אף פעם לא שומע. אתה יודע מה יצא ממך, אדם חסר אחריות שאף אחד לא ירצה להעסיק" (הילד בן שבע). משפטים מהסוג הזה עשויים לצאת מהפה של כל אחד מאיתנו, הם נאמרים כדי ללמד את הילד לשנות את דרכיו, אך התוצאות המושגות הן בעיקר הפוכות. הילד נעשה עצבני יותר, תוקפני יותר ומחזיר לנו משפטים דומים. הוא ממש לא מבין את טעותו, אך יודע שאנחנו ממש מעצבנים.

מדוע עלינו ההורים לשדר אסרטיביות: אסרטיביות נותנת לנו את היכולת להנהיג, לסמוך עלינו. היא הבסיס לסמכות הורית. כאשר אנו בוחרים בשפה אסרטיבית ברור מיהו המוביל. להובלה יש תפקיד מאוד חשוב, כשהילד יודע את ההיררכיה ויודע כי יש סדר ביחסים ובכללים, והדבר מאפשר לו בטחון שאנו יודעים מה שאנו עושים, ואחראים.

אסרטיביות אינה חוסר הקשבה, או חוסר כבוד לרגשותיו של הילד, נהפוך הוא: היא הדרך להשמיע בדרך של כבוד את הנהלים והכללים הנדרשים בבית. כאשר אני משתמשת בהצהרות "אני" ולא הצהרות "אתה" אני יוצרת הבדל בשיח: ההבדל בין "אתה מפריע לי לנהל שיחה" לבין "לא נעים לי כשקוטעים אותי באמצע משפט..." זהו ההבדל בין אגרסיביות לבין אסרטיביות.

השמעת תיאור במקום חוות דעת: "יש צורך להמתין שאסיים" שזוהי אמירה אסרטיבית לעומת:"אתה צריך ללמוד נימוסים" שהיא אגרסיבית וביקורתית . יש מקום לבטא מחשבות, רגשות ודעות כשהבעלות עליהם היא שלנו, לקחת את האחריות על הרגש שלי ולא להעמיד משהו אחר אחראי לרגשותיי: "הוא ממש מעצבן אותי..." לעומת "אני כל כך מתוסכלת כשקוטעים אותי באמצע משפט" התסכול הוא שלי, הוא בשליטתי ואני אחראית לרגשות שלי. כך קל יותר לצד השני לשנות מהלך כשאינו מותקף באופן ישיר.

כאשר אנו רוצים להביא את ילדינו לדבר עשייה, ובכלל בעבודה עם אנשים, יש צורך להשתמש בבקשות או בהנחיות ברורות וישירות ולא ברמזים, למשל: "אשמח מאוד אם תארגנו את המטבח עד שאשוב..." שזהו דיבור בלתי ישיר המאפשר לצד השני להחליט אם ירצה לעשות או שלא. ניתן להגיד "אני מצפה כי המטבח יסודר עד שאשוב..." שזוהי אמירה אסרטיבית. אני לא משאירה אפשרות החלטה בידי הצד השני. גם אם ייקח זמן עד שהילדים יפנימו, באמצעות העקביות דברים יקרו.

 תפקיד המוביל אינו בהכרח תמיד נוח, ופעמים רבות קל לנו לעשות בעצמנו ורק שלא נכנס לקרב, לאכזבה ותסכול מה שמוביל אותנו לתחושת קורבן. העבודה על האסרטיביות שלנו תוביל לעליה בביטחון העצמי שלנו, הרגשה של רוגע ושלמות עצמית ותאפשר את תהליך ההובלה בידינו.

הכותבת: אורית יוסף, מנחת הורים לפניות אישיות [email protected]   ובכל יום שלישי בין 17:00-18:00 בתכנית "מי הבוס" ברדיו ירושלים.