FLASH 90

מדובר בילדה שמאוד אוהבת להיות אצלנו, ועדיין... כשהגיע הרגע להתארגן לשינה התחיל הקרב, על הכבוד דווקא.

"אני לא אתן לך את המזרן עד שתגידי תודה... דרש בני הבכור (בן 17 כמעט), הסתכלה הזאטוטה במבט של "נראה אותך", ושוב נדרשה להגיד תודה על המחווה שעשה עבורה. היא השירה מבט והתבצרה יותר. ככל שנדרשה כך נאטמה ובסופו של דבר גם ניצחה".

כמה פעמים מצאנו עצמנו בסיטואציה דומה שבה אנו דורשים:"תבקש סליחה...", "אם לא תבקש סליחה אנחנו הולכים..." או:"תגידי תודה, אם לא תגידי תודה אני אקח לך".

תבחנו את המשפט: הוא מתחיל בפקודה: תבקש!!! בשנייה שפונים אלינו בדרישה אנו נבלמים: גם מבוגרים לא סובלים את העובדה שפונים אליהם בדרישה:"נא לבצע...אפשר להחליף את הפקודה במילה נעימה יותר:"אנא בצע עד סוף היום...". זה לא אומר שאני מתחננת אלא מבקשת יפה, כשיש יחסים טובים הדברים קורים.

המשך המשפט עובר לאיום:"אם...אז...". אנו מראים את הכוח שלנו : כילדים שמענו את המשפטים הללו השכם וערב, וכבר אז זה לא עבד: "אם לא תאכל יבוא שוטר...אם לא תתנהג יפה אשלח אותך...", זה לא עוזר אלא רק מגביר את הרצון למרוד בנו. אני מדמיינת את הבועה שעולה לילד מהראש שאומרת:"נו, נראה אותך עוזבת את הקניות שלך ולוקחת אותי הביתה".

עלינו להבין שלצורת הפניה יש חשיבות גדולה מאוד. כאשר אנו פונים אל הילד עם העובדות:"הנה המזרון, הייתי שמח לתת לך ולשמוע תודה..." יתכן שהילדה לא תגיד את התודה אך היא לומדת שיעור בנימוסים. אנו לא יכולים ללמד נימוסים בתוקפנות. כשאני אומרת:"אשמח לשמוע תודה..." זה משאיר אותי המבוגר האחראי, המוביל דרך ולא זה עם כותפות הרס"ר. אם אני צריכה להשתמש באיומים, סימן שלא הצליח לי להוביל. והכי חשוב זה לזכור מול מי אנחנו עומדים: פעוט שלא מבין את הציניות שבקולנו...

בסופו של סיפור: לאחר שנהניתי ממשחק הכוח, נתתי סולם לשניים לרדת מהעץ...