פעמים רבות הורים מגיעים אלי בשל בעיה עם הילד האמצעי. התיאור שלהם את הילד כמעט זהה, כאילו העתיקו אחד זה מזה:

"הילד הגדול, ממש לשכפל. הוא ממושמע, נעים הליכות, מאוד בוגר. הקטנה, היא ממש סוכרייה שבה לאכול. פשוט מתוקה אמיתית. ורק האמצעי מוציא אותנו מדעתנו: אם היה ראשון היה נשאר גם בן יחיד. הוא מתקוטט עם כולם, כועס על כולם...בגן, הגננת אומרת שהוא ממש מלאך..."

כל מי שמתחבר למשפט הזה, מוזמן להרים ידיים... במקרה שלנו לייק יספיק.

ילדים תופסים את מקומם במשפחה, הן לפי הסדר והן לפי המקום בו זיהו כי יוכלו להשיג את צרכיהם.

כשנולד הילד הראשון, היה לנו זמן לשבת איתו, ליהנות מכל הברקה. הוא קיבל הרבה תשומת לב מעולם המבוגרים. כמה טבעי.

כשנולד הילד השני, כבר ה"פלא" החדש הופך למוכר יותר. אנו פחות מתבוננים תחת זכוכית מגדלת בניסים המתחוללים לנגד ענינו. פעמים רבות, כהורים אנו מעירים יותר לילד השני, וכך הבכור זוכה תהילת האחראי, מרשה אף הוא לעצמו להעיר לילד. וכך נוצר דפוס התנהגות של "הילד האחראי", ואילו הילד השני "המעצבן, הנודניק..." ולאט לאט כל אחד מתקבע בתפקיד שלו, וכך הם מפתחים את הסטיגמה על עצמם. זה פונה אלינו כבוגר, והשני פונה בנדנוד ודרישות.

ואם לא די לילד השני, פתאום הופיעה אחות קטנה, פרינססה אמיתית. היא לוקחת את תשומת לב כצעצוע חדש. בדרך כלל ישנו חיבור בין האח הגדול והאחות הקטנה, ואילו הילד השני כאילו נזנח לחלוטין (מבחינתו). אנו נשמע אותו אומר את המשפטים:"ואותי אף אחד לא אוהב...אני הכבשה השחורה של המשפחה". הוא מאמין בזה לחלוטין.

זה המקום שלנו ההורים להיות רגישים יותר לצרכים. הראשון נולד ונתנו לו במה, אין זה אומר שהשני פחות מוכשר, מעניין, אחראי. עלינו לטפח גישה מעצימה לכל ילד באשר הוא. אין מקום להשוואות, אין מקום למילים מבקרות. עלינו להדגיש את ההתנהגות שהיינו רוצים לראות. לשבח את המעשה הטוב ולא לתת את הדגש להתנהגות הלא רצויה. אנו טוענים שיש לנו מעט מאוד זמן עם הילדים שלנו, אז כדאי שלא לבזבז את הזמן הזה על מלחמות אלא על דוגמא אישית, על קרבה לילדים. לתת יחס לפי הצורך. לנסות לבלות זמן איכות עם כל אחד מהילדים בנפרד. שם המקום לדבר עליו ולא להכניס שיחות על אחיו.

תגלו שכשעושים מעט עבור הילד, תגלו שסנדוויץ' זה מה שמכינים בבוקר...