אתמול ישבנו לארוחה עם חברים. הבנים דיברו בניהם וקיטרו על זה שהם מתחילים מחר ללמוד (ביום ראשון משום מה). הם דיברו על איך תראה כיתה י"א, צו ראשון, לימודי נהיגה, ועל עוד הרבה דברים שיקרו השנה.

אמר האחד: "אני רק מקווה שהמורה לא תשאל: מה עשיתם בחופש הגדול? מה אני אענה לה, שעבדתי בניקיון?. ענה השני, גם לי אין ממש מה לענות על זה: אני סחבתי שקי מלט. הקשבתי להם וחייכתי".


הם נבוכים מזה שאין להם משהו מיוחד לספר. זה כל כך לא מובן מאליו שעושים בחופש הגדול דברים גדולים כמו נסיעה לדיסני או ליער השחור. לפעמים, סתם כך מתבטלים כל החופש הגדול, לפעמים עובדים מעט ונחים בשאר, לפעמים הליכה לים שווה כמעט כמו טיסה לחו"ל, ולפעמים...יש כאלה שאין להם את האפשרות לבלות בגדול את החופש הגדול, כל אחד וסיבותיו הוא.

החופש הגדול נועד כדי שילדינו יוכלו לנוח, לצבור כוחות, להשלים פערים, להחליף מורים (לאלו שנפרדו), להכיר חברים חדשים, ואפילו (לא עלינו) להתבטל.

בחופש הגדול הזה נפגשתי עם נער בן 16 שהתלבט: האם להישאר דתי או להוריד את הכיפה. האם להישאר בישיבה או לעבור לתיכון חילוני. בסופו של דבר, בצעד אמיץ ביותר הוא בחר להישאר בישיבה, ולא סתם: בפנימייה (כדי שלא יתפתה). זו הבחירה שלו, אך מה הוא יענה לרב כשישאל: "מה עשית בחופש הגדול?".

ועוד פגשתי ילדונת ש"וועדת השמה" קבעה שהיא צריכה לצאת מהבית לפנימייה. האם היא תספר למורה (היא נשארת באותה כיתה) שהייתה עסוקה בללמוד את היתרונות של שהייה מחוץ לבית, לוותר על המיטה שלה? עד לכתיבת שורות אלו עדיין לא נסגרה הסוגיה, והיא עדיין לא בת 12.

ובקיץ הזה נער מקסים, שעשה שטויות בקיץ שעבר, השתתף בקבוצת תמיכה למתנסים בסמים, אולי זה לא רעיון כל כך טוב שהמורה תשאל אותו על הקיץ.

אולי בכלל כדאי שנשאל אותם: מה אתם מאחלים לעצמכם בשנה הבאה עלינו לטובה?

אני מאחלת לילדינו שנה של זהירות בדרכים, של הרבה חיוכים וצחוק מתגלגל, שנה שנשב יותר לארוחות משותפות כמשפחה. לאלו שעברו דירה, כיתה, מסגרת: שתרכשו כמה חברים טובים (לא צריך יותר). שבשנה תרגישו בטחון להצביע בכיתה ולתת ליצירתיות לפרוץ מתוככם מבלי לחשוש, שיהיה מי שיאהב את הרעיון שלכם וילך איתו הלאה...

שתהייה לכם, אנשים קטנים, שנה מצמיחה.

                             

אורית יוסף [email protected] www.orityosef.co.il