ט' באב מזמן לי את ההזדמנות לבדוק כיצד הורים החריבו בתים על טהרת הלשון הביקורתית, ואיך אנשים נידונים לנהוג כל החיים על פי מערכת היחסים שהייתה לנו עם הורינו בשנות חיינו הראשונות.

תפקיד ההורים הוא לטפח בילד הערכה עצמית גבוהה. בה במידה שההורה מטפח הערכה עצמית גבוהה בילדיו, כן מידת הצלחתו כהורה. אדם שחצה את שנות ילדותו בשלום, נכנס לבגרותו עם הערכה עצמית גבוהה ובסיס איתן לעצמאות.

הדבר החשוב ביותר בחייו של אדם צעיר – אהבה ללא תנאים מצד הוריו. כלומר עלינו להקפיד שלא לחשוף את הילד ליותר מידי ביקורת הרסנית שתשפיע על מהלך חייו. ילד צריך להרגיש נאהב, ולא לכלות את האנרגיות שלו ל"רצות" אותנו ההורים. הדוגמא האישית שלנו נותנת את הכיוון לצמיחה, האהבה נותנת את הביטחון.

המגע הפיזי – עלינו לזכור לחבק אותם. אנו מחבקים ילדים בשנים הראשונות מאות פעמים. כשבנים מגיעים לגיל חמש הם מקבלים הרבה פחות, ויתכן שהדבר מגביר את התוקפנות הצומחת בגילאים אלו.

קשר עין – הנטייה הטבעית שלנו כשכועסים, זה להסתכל לילד ישר בעיניים. חשוב לעשות זאת גם כשאנו רוצים להביע אהבה. חשוב שילד ירגיש מבט של חמימות ואהבה.

תשומת לב ממוקדת – זמן הישיבה עם הילדים שלנו חשוב ביותר. מחקרים שנעשו מגלים כי הורים מבלים דקות בודדות ביום עם ילדיהם באופן ממוקד. ילדים זקוקים לעידוד, לשבח, טפיחה על השכם, לנדיבות וסבלנות. עלינו לזכור כי הם זקוקים לנו בדיוק בזמן שהם הכי בלתי נסבלים.

ילדים חייבים לדעת שאנו, ההורים, אוהבים אותם, מאמינים בהם ובטוחים שהם יצליחו בחיים. רצוי לא להציב דרישות. הציבו ציפיות חיוביות ואמונה שיצליחו בדרכם. כאשר שמשתפים אותו בדיונים, ונוטעים בו ציפיות חיוביות יוצרים ילד בעל הערכה עצמית גבוהה. ילדים אלו, היודעים כי הוריהם אוהבים אותם ומאמינים בהם ללא כל תנאי, אין להם בעיות בבית הספר, הם בעלי ציונים טובים, פופולאריים בקרב הילדים, הם בריאים בד"כ, ואינם מסתבכים בצרות.

ימים אלו בין ט' לט"ו באב הם מקור נהדר לחשיבה חיובית למען עתיד טוב יותר לילדינו. לזכור שהחורבן הוא תזכורת למה שכל כך מיותר, "שנאת חינם", עדיף להתמקד באהבה, בעיקר זו הטבעית כל כך.