הילדים שלנו מתכוננים כבר חודשים לפרידה מביה"ס היסודי והמעבר לחטיבה. הם עוברים את תהליך של מעבר שמטרתו  להכין אותם לשינוי הגדול. הם מתחילים לגלות סימני חוסר סובלנות אחד כלפי השני, שזוהי התנהגות טבעית לחלוטין , חלק ממנגנון הגנה המאפשר פרידה. אבל הם מטעים: הם משדרים בטחון, ועל פניו נראה כאילו הדבר עובר בקלות, עד שמגיע המייל המבשר לאן שובץ הנער.

מרגע הגעת המייל הראשון, רחשת ההתכתבויות בפייסבוק  מגיעה לשיאים. בשל תקלה הגיעו המיילים בטפטופים במשך כשלושה ימים וכך חילחל  החשש בליבותיהם עם כל ילד אחר שקיבל תשובה. ילדים שכבר ידעו עם מי הם בכיתה, היו עסוקים בלבדוק מי ילמד איתם. מעין תחושת וודאות המקלה מעט. אלו שלא קיבלו הודעה, היו עסוקים רק בדבר אחד: כניסה לפייסבוק, בחיפוש אחרי שבבי מידע שיאפשר להם למצוא לאן שובצו  החברים. מקצתם ערכו רשימות איפה נמצא מי באיזה גוש ובאיזו כיתה, וכל שם שנוסף גרם למפח נפש.

הדבר מוכיח  כמה גדול הפער בין מה שהם משדרים ובין מה שקורה בפועל, וטוב שכך. הם היו ביחד שש שנים באותה כיתה, באותו בי"ס, במסגרת קטנה יותר. טבעי ביותר שהמעבר יהיה קשה. 

כאן  מקומנו, ההורים, להיות בשבילם. מי מאיתנו לא זוכר פרידות ממסגרות לאחר זמן ממושך בין אם מדובר במקום עבודה  שבו בילינו שעות רבות במשך שנים, צבא, מסגרות לימודיות,ולכן אנחנו יודעים בכמה חששות מלווה השינוי.

 וכך ביליתי את הדרך חזרה משדה התעופה: מקשיבה לו בדיבורית, אמפאטית, משקפת את הרגש. כל מה שיכולתי להגיד הוא שאני שומעת את הכאב, שאני יודעת שלא קל להיפרד, הלוואי והייתה דרך קלה יותר וכו'.  המשכנו את השיחה בבית. לא נורא שהוא חזר על עצמו ואני הייתי עייפה, לכאב ולחשש אין שעה נכונה. הקשבתי בלי להאיץ (שכן כבר מאוחר), לא ניסיתי לייעץ לו מה עליו לעשות (זה חלק שהכי קשה לנו, אך הוא נמצא בכאב שלו ולא פנוי לעצות), מקסימום יכולתי לספר לו חוויה אישית שלי כשהייתי בגילו ולתת את ההרגשה שאני מכירה את החוויה. חשוב היה לי לשדר טון דיבור בטוח, שסומך על החטיבה ועל היכולות שלהם להקל את השינוי. המתח שלנו לא מועיל להם, עליי להיות מרוכזת בצרכים שלו.

בתרבות של היום מעברים הם חלק נכבד מחייהם של ילדינו ועלינו לתת את הדעת שזהו לא תהליך פשוט. הם עוברים כל שנתיים גן, כל שנתיים נפרדים ממורה אהובה יותר או פחות, כל זה בשנים הקריטיות של בניית אמון במבוגרים האחראים, וזהו הזמן להקדיש להם ולתת להם את היכולת להתמודד. אין צורך לצייד אותם בכלים. הכלים הם תוצר של התגובות שלנו.

הדבר נכון לגבי כל הקשר בנינו:  להיות נוכחים בחייהם בכך שנהווה דוגמא, משענת, נחמה וכל השאר יבוא מאליו.

אורית יוסף www.orityosef.co.il  [email protected]