"אני מצטער שלא אמרתי לך יותר כמה אני אוהב אותך אחותי" אלו היו דבריו של צח בצלאלי בהלווייתה של סגן הילה בצלאלי ז"ל.

מילים אלו ממשיכות להדהד בראשי גם לאחר הלוויה של הבחורה המקסימה הזאת.

הכרתי את הילה, החובשת שכבשה את הספסל במשחקי הכדורגל של קבוצת הנערים בהפועל מבשרת. היא הייתה מתיישבת עם החבר'ה על הספסל, מעודדת, מצחיקה, והכי חשוב מטפלת בעת פציעה.

את המשפחה זכיתי להכיר על המגרש: אבא מנהל את הקבוצה באהבה רבה, האח משחק, אמא מעודדת, והאח הקטן מגיע בדבקות גם הוא. משפחה מלוכדת ומאוחדת.

הרבה הרהורים עולים לי בעקבות האסון, ולא רק המקוממים שבהם: זילות החיים, ה"סמוך עלי". את הדיבורים האלו אני אשאיר למומחים.

החשיבה שלי היא על חוסר הידיעה מה ילד יום. מה מחכה לנו במהלך היום שישבש את כל התכניות ויטרוף אותן. סיגלית בצלאלי רק הלכה למשרד במוזיאון הרצל לכמה דקות, ובהן חרב עליה עולמה.

סיפורה של המשפחה הנהדרת הזו (ואני יודעת כמה אהבה הרעיפו בה) הוא שיעור עבורנו : ללמוד את השיעור של הסובלנות, כלפי עצמנו וכלפי היקרים לנו מכל. כאשר אנו מתחילים את היום כמה דקות מוקדם יותר, ומקדישים את הדקות האלו לעצמנו, אנו יכולים להעיר את האוצרות שלנו קצת יותר רגועים. אנו לא מעכירים את היום בדברים מיותרים.

כאשר נשלח את ילדינו לדרכם, עלינו לציידם במנה גדושה של אהבה, כדי שיוכלו להשתמש בה בתבונה כאשר יזדקקו.

וכשנגיע לאחריתו של יום נסתכל בחיוך ונדע שלפנינו עוד ימים רבים של נתינה.

כאחת שחייה את חייה כאילו היה זה היום האחרון בחיי אני מצליחה לעשות זאת בתשעים אחוזים מהשנה. כמי שחייתה עם נכות זמנית במשך שנתיים לאחר תאונה, אסור לי לשכוח את המשמעות של החיים.

ואולי, אסור לאף אחד מאיתנו... שכן לעולם לא נדע...


תמונה:פלאש 90