חגים הם תקופה קשה לאנשים בודדים, זהו חג המעצים בדידות.

כבר שנים שאני שומרת על קשר עם אישה יקרה שהייתה לקוחה שלי לפני שנים ממקום עבודה שהועסקתי בו. עד לפני כשש שנים היא עוד הייתה מגיעה לחגוג איתנו את החגים, אך לאחר שגופה בגד בה היא אינה יוצאת מהבית להתארח.

היא נושקת לגיל שמונים, חברים כבר אין (מהמעט שהיו מאז עלייתה ארצה). בבית יש לה חמישה מכשירי טלפון, שאף אחד כמעט ולא מצלצל, אך פעמיים בשנה היא יודעת שזו השיחה שלי כדי לאחל לה חג שמח. כל שיחה כזו ממלאת אותה שמחה לחצי שנה (עד ראש השנה).

סביבנו חיים אנשים רבים, חלקם רעבים שצריכים שרק נאפשר להם לחגוג את החג בכבוד סביב שולחנם ואילו חלקם פשוט לבד והיו שמחים שמישהו יאמץ אותם לחג. באגודות העוסקות בחלוקת מזון לחג מכירים אנשים אלו, ויודעים שחלקם לא רעב למזון אלא לשייכות.

ולמה אני מספרת את כל זה? אולי לא רק כדי שנפתח את הלב לאחרים, אלא כשאנחנו עורכים את הקניות, מסדרים את השולחן, וחושבים: "בשביל מה כל הבלגאן הזה", נשנה את החשיבה ל: "איזה מזל שיש לי למי לקנות, עבור מי לטרוח. איזה כיף שכולם הצליחו השנה להגיע..." זה לא מובן מאליו. עלינו להסתכל על חצי הכוס המלאה, יש רבים שהיו שמחים להיות מסוגלים לארח ולהתארח....

כשהילדים יעשו רעש סביב השולחן, שמחו ברעש זה, כי מחר מחרתיים אלו החיילים שלנו ונשאל עצמנו:"האם יצאו לחג?" ומיד אח"כ יצאו לעולם הגדול... אז תנו מקום לא רק על השולחן אלא גם בלב לחג הזה...

אז בקניות הבאות (שלא חייבות להיות מטורפות) נעשה זאת במעט יותר שמחה על הזכות שנפלה בחלקנו.


בברכת חג שמח.