חמישי בערב, חזרתי הביתה אחרי יום ארוך, כשקיבלתי טלפון מנער שהכרתי מעבודתי עם כיתתו לפני כמה שנים. כשביקש להיפגש היה לי ברור שהדבר דחוף,  ואכן צדקתי. הוא ברח מהבית והסתובב ברחוב בודד, בחושך ובקור. ישבנו לשיחה של למעלה מארבע שעות, בהן הוא פשוט שפך את כל כאב ליבו, ובעיקר את בדידותו. הוא התקשה להעריך את עצמו, מעין "לא יוצלח שלא יצא ממנו כלום, והוא רק בן שש עשרה.

לא היה סיכוי להחזיר אותו הביתה באותו ערב, אך ידעתי שעלי ידע את ההורים ולנסות להקל על סבלם. הוא סירב בכל תוקף, עד שהבטחתי שלא אכריח אותו לחזור או לספר היכן הוא. ככה זה כשהם בורחים. הם רוצים לנקום בנו המבוגרים ולהדאיג.

מה בעצם גורם להם לברוח? בעיקר הצורך לגרום לנו להרגיש בחסרונם, שנכאב, שנצטער ושנשנה את דרכנו. הם בוחנים את מידת האכפתיות שלנו. הבעיה העיקרית היא שאנו ההורים כל כך אבודים בדרכנו זו ואנו פונים בצורה המשדרת של "בוא נראה אותך גבר, איך תסתדר אחרי כמה ימים..." והמצב מחמיר.

החוכמה היא להיות לא רק צודקים, כי אם גם חכמים. והחוכמה היא למצוא את הדרך לרכך את ליבנו ולהושיט יד. הנער מתנהג כפי שמתנהג ממקום חסום רגשית. עלינו להשמיע שאנו בטוחים שנוכל לפתור את הבעיות. שיש לנו את הרצון למצוא את הדרך להגיע לליבו של הנער. זה לא הזמן להלחם, זה הזמן הקריטי לאסוף אותו אלינו.

לשמחתי, הנער חיפש אותי, וזה לא מובן מאליו... ולמזלו, הייתי...

לעיתים, כשלנו ההורים אין את היכולת, זה המקום לצרף מבוגר אחראי שיכול לעשות את החיבור. זה לא חייב להיות איש מקצוע, זה יכול להיות קרוב כזה או אחר. חשוב לתת להם להבין שהם לא לבד. אל תתנו להם "ללמוד לקח" על מעשיהם, הוכיחו שאתם לא מוותרים עליהם. זוהי חובתנו כמבוגרים למצוא את הדרך אליהם.

 

תמונה: פלאש 90.