השבוע הזכרנו, וזכרנו את חג האהבה. פעמים רבות אני שומעת את הוויכוח בשביל מה לחגוג, זהו חג נוצרי, בכלל לא קשור אלינו. ואני, איך לומר, מרימה גבה. מה איכפת לי אם אנשים נזכרים ביום זה לאהוב יותר מאשר ביום אחר. זה לא מחייב להשתולל בקניות (שזה הפך למסורת) אלא פשוט לזכור את אלו החשובים לנו. הנושא מציף אהבה בעיקר לבני הזוג שלנו, ואולי לילדים הקטנים שלנו, ואולם מתבגרים רבים נופלים בין הכיסאות, אולי מפני שהם משדרים על גל אחר משלנו. וכך בעודי חושבת על הנושא, מגיעה אליי הודעת מיסרון  מנער שכל כך התאכזב ממפגש עם אביו. הוא כתב לי:"ידעתי שלא הייתי צריך להסכים למפגש...כל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי...ובמקום זה הוא לא הפסיק להעליב ולהטיח בי כמה הוא מאוכזב ממני".

אין ספק שזהו גיל שקשה להורים להתקרב לילדיהם. הם (המתבגרים) עושים כל כך הרבה דברים שלא לרוחנו: הם מתלבשים שונה מאיתנו. הם מחוררים את פניהם כאילו דווקא לעצבן, ולפעמים נדמה שממש...ממש עושים הכל כדי להתרחק.

אל לנו לטעות, זה לא אותנו שהם לא רוצים...הם מחפשים את העצמיות שלהם. הם מחפשים להתבדל מאיתנו  כדי למצוא את עצמם. העבודה שלנו צריכה להיות התובנה מה זה משרת. האהבה שלנו צריכה להיות הרבה יותר חזקה בשלב זה. עלינו להראות כמה אנחנו לא מאוכזבים מהם (אולי מאוכזבים מהמעשה אך לא מאופיו של המתבגר), עלינו להראות שאנחנו פה ומסוגלים להיות בשבילם (גם כשבועטים בנו) כדאי לזכור שזהו שלב חשוב בהתפתחות שאם לא נאפשר אותו בזמן, נסבול אותו בגיל עשרים וחמש ומי רוצה מתבגר בגיל הזה.

אז איך ממשיכים להראות אהבה בתנאים אלו? להביע שמחה על היותם נוכחים  ("איזה כיף שאתה בבית, הייתי בטוחה שלא נתראה עד מאוחר בערב..."), לשקף רגש: "נראה שהיה יום טוב", תתפלאו איך הם יגיבו. לצמצם ביקורת וציניות בשפה שלנו. לתת להם להרגיש שזה נורמאלי לרצות להיות שונה. לנסות להקטין נקודות חיכוך ולעבוד על מעט נקודות החיבור והחיבוק. זה הזמן לגייס את עצמנו לקשר שמאפשרים לנו. להביע אהבה גם במגע, וגם בעיניים. המתבגר יודע לזהות כאשר הוא רצוי בקשר...


צילום: פלאש 90