השבוע צעדתי נמרצת לכיתה,  כאשר בתכניתי לדבר על ניהול זמן, לחשוב ביחד מהי תרבות הפנאי, מה אפשר לעשות בזמן הפנוי. תוך דקות ספורות של שיחה, ושימוש באמנה הבינלאומית של האו"ם על הזכות לתרבות פנאי, גיליתי שהפנאי תפוס לחלוטין. מרבית התלמידים חוזרים הביתה, לבית ריק.

הם מחממים את הארוחה, יושבים ליד הטלוויזיה או המחשב, והארוחה נמשכת שעה, שעתיים במקרה הטוב ועד שמונה תשע שעות במקרה הפחות טוב. יותר מחמישים אחוזים מהכיתה דיווחו כי הם צופים בטלוויזיה ויושבים מול המחשב יותר מ-8 שעות ביום. בחישוב פשוט, אם מסיימים לימודים בשעה שתיים,  אז קמים מהכיסא בשעה 22:00. הלוואי וזה היה המצב. הרוב סיפרו כי הם יושבים על המחשב עד השעה 23:00 ואף מאוחר יותר.

לא כל כך ברור על איזה פנאי אני מדברת. אין להם דקה. הם פשוט עסוקים בקשרים חברתיים דרך המחשב. הם לא פנויים להיפגש, לדבר, וחס וחלילה לאכול ארוחה עם ההורים.

התחושה שלי היא שכשהיו קטנים הצפנו אותם בחוגים, ובזמן שהם הגיעו לגיל חטיבת הביניים  תרבות זו מוחלפת בחוסר סבלנות לעשייה, הן מצד המתבגרים והן מצד ההורים. אנו מקבלים התנהגות זו של בהייה בטלוויזיה, וקילומטרז' מחשב כחלק מתרבות הפנאי של הדור. בלי לשים לב, אנו מאפשרים להם ניתוק מחיי הבית והקהילה.

אולי שווה לנסות לשנות מעט כללים: אחד הדברים שאני מקפידה לעשות הוא לידע את המתבגרים שלי באיזו שעה אני חוזרת, ושאני מצפה שיסיימו את המשחקים והטלוויזיה עד שאני מגיעה. כמובן שזה לא פשוט לתאם זמנים אך בטח שיש מקום להגיד: חבר'ה אני חוזרת בשעה ... אשמח שאת הזמן (עד היציאה שלכם)  נבלה ביחד. כשאני מגיעה והם עדיין במחשב/טלוויזיה אני מבררת כמה זמן צריכים כדי לסיים ומצהירה שזה בדיוק הזמן שגם אני צריכה להתארגנות. כאשר נפגשים אנחנו מקפידים שלא להזניח את משחקי הקופסא וזמן ה"ביחד" שלנו מקבל חיוניות ושמחה. כשיודעים שהמפגש יהיה נעים, אין סיבה לוותר עליו...ונשאר זמן פנוי.