פעם כשהמבוגרים התעצבנו עלינו, הייתה יוצאת להם מהפה השאלה:"ואם היו אומרים לך לקפוץ מהגג, היית קופץ?" והתגובה שלנו הייתה בין מבוכה ללגלוג. השבוע ישבתי עם הורה ועם המתבגר שלו והאבא סיפר לי בגאווה שהילד עושה פור-קור (ספורט אתגרי שעשה עליה מצרפת ובו האתגר הוא לקפוץ מגג לגג) והבן רוכב על אופני פעלולים שהם אופניים ללא בלמים כדי שהכידון יוכל להסתובב. הבנתי שהיום לא רלוונטי לפנות כמו שפנו אלינו, האופנה השתנתה.

אני מנסה להבין מה עומד מאחורי שני התחביבים האלה. כנראה הצפת הגוף באדרנלין, זהו צורך בריגוש, הקפיצות מאתגרות ולא פחות חשוב...כדי להיות בחבר'ה. אישית, אם הבנים שלי היו עושים את שניהם, הייתי מאבדת כמה שנות חיים.

לחץ חברתי פועל עלינו פעם אחר פעם, מקורו מורגש עוד בימי התנ"ך, כאשר העם השתלהב כך הכינו את פסל הזהב, כך חיו בסדום ועמורה, כך היה בסיפור פילגש בגבעה ובטוח שלא עבר יום ללא לחץ חברתי כזה או אחר.

לחץ חברתי

כולנו רוצים להיות שייכים, להתלבש לפי האופנה, לעשות את מה שכולם עושים (לייקים אחד לשני) וכך מאמצים קודים תרבותיים שלא בהכרח היינו עושים. אם אנחנו מנסים להיות חלק מחברה אז קל וחומר נערים צעירים מחפשים את הקודים שלהם. לזה מצטרף הצורך לבדלנות מהבית, אתגרים  חדשים, אופנה שתהייה שונה מזו שלנו (ואנחנו המבוגרים מעתיקים מהם) , הם רוצים גדג'טים המתאימים להם (שימו לב שגם אנחנו חולי מוצרי הקדמה), ובלי לשים לב אנחנו מטשטשים את פערי המנטאליות בנינו. אם ספורט אתגרי היה נחלת הצעירים, לקחנו להם חלק מזה, גם אנחנו עושים טרקים (סבתות שנוסעות לדרום אמריקה זה כבר לא חלום, זוהי מציאות.

מה קורה כאן? הנערים שלנו מחפשים את זהותם. הם מחפשים את הבדלנות, את השייכות לקבוצות אחרות השונות מאיתנו, וקשה יותר לטשטש את ההבדלים. הרי דור ההורים שלנו היה דינוזאור לחלוטין לעומתנו. אנחנו מנסים לא להראות כל כך שונים, ובלי לשים לב גם אנחנו נופלים ללחץ החברתי, אבל בדרך לוקחים מהילדים שלנו את המקום של מרד הנעורים המקובל, והם מייצרים מרד מסוג כזה שאנו לא יכולים להתחבר אליו, קרי הקפיצות, אופני הפעלולים, הנרגילות, סמי הפיצוציות. בעולם השפע אנו צריכים ריגושים מלאי אנדרנלין. זהו גיל מאוד מיוחד בו צריך לחפש את השוני מהבית. זה טבעי לחלוטין גם אם זה קשה לנו.

אנחנו חושבים שאנחנו הורים ליברלים, "קולים" יודעים את הסלנג', יודעים את רזי הפייסבוק והטוויטר, ובטוחים שהילדים ירצו להישאר איתנו. אז זהו שלא. הם צריכים להתרחק מאיתנו כדי לחפש את מקומם. ללמוד את עצמם. הם לא צריכים אותנו באותה מידה כפי שהיו צריכים כשהיו ילדים.

מה לעשות?

כשהבנים שלי מגיעים, אני "אוספת" אותם לקשר איתי. רק משמיעה כמה טוב לראות אתכם. אני לא מבררת עדיין מה היה, איזה ציון קבלו באיזה מקצוע, מתי יש בחינה. ראשית נהנית מנוכחותם.  אני מקפידה להישאר בשטח בלי להעביר ביקורת, לפקד, לצוות, לדרוש. פשוט להיות נוכחת.

יתכן שהם יישארו מעט יותר זמן בשטח בעקבות התנהלותו זו. ועוד דבר חשוב, כשהם מתחילים לדבר, אני שותקת, מקשיבה, לא מייעצת. אני חוששת לקלקל את היכולת שלהם לחשוב תוך כדי. המקסימום שאני עושה זה משקפת את הרגש.

זה לא יאומן מה זה עושה...