השבוע חזרתי מטיול בהרי הקווקז, שם זהו העולם השלישי במיטבו: הרים מושלגים, שלכת מקסימה, פרות משוטטות באין מפריע בדרכים, הרבה בוץ, בתים מטים לפול כדוגמת ביתו של טוביה החולב (נשבעת לכם שכמעט ראיתי את הכנר מופיע על הגג), והרבה ילדים מנופפים לשלום כאילו שהיינו ההצגה הכי טובה בעיר.

אנחנו הישראלים שכמונו, עוד בטרם ידענו שעסקת שליט עומדת להיחתם בדקנו... כמובן שבדקנו אם יש קליטה של הסלולארי בהרים. אנחנו לא רק עם הספר, אנחנו עם החדשות, עם התקשורת, עם המשפחה. אנחנו חייבים לדעת מה קורה במדינה (וזה טבעי), מה עם המשפחה (חייבים לדעת מה עוללו הילדים כשלא היינו). וככה בין הר למצודה, לכנסיה לכפר נידח בכל כמה דקות קבלנו מידע עדכני על הילד של כולנו, גלעד.

זהו רק המייצג למה קרה לנו: אנחנו לא יכולים שלא לדעת, שלא להיות שייכים, שלא להיות נוכחים, וחס וחלילה שלא יוכלו לתפוס אותנו בכל רגע נתון. ככה זה בעידן המודרני: אנחנו חייבים ללכת לשירותים עם הפלאפון שמא בדיוק באותו רגע תתקשר אריאלה ממפעל הפיס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב אולי זו המחנכת של הילד שרוצה להודיע שמחר אני חייבת להגיע לביה"ס שאם לא התכשיט לא יכנס לכיתה.
 

אנחנו חייבים לדעת באיזה שלב נמצאת הכלה בהכנות לחופה, ואם היא כבר עם צירי לידה אז שלפחות יצלמו לנו ויעבירו לנו און-לין. ופעם חבר הגדיל לעשות והראה לי את אשתו משחקת עם הילדים בבית, בזמן שהוא בעבודה והוא יכול לראות אותם בכל רגע נתון.
 

ככה זה כשאנחנו רוצים לשמור על קשר, ומאמינים שזה נקרא להיות נוכחים ויודעים בכל רגע נתון מה קורה עם האהובים. אני קוראת לזה שליטה.
 

אז אם כל כך חשוב לנו לדעת מה קורה אצל האהובים לנו, נשאיר להם מעט פרטיות ולנו נשאיר מעט געגוע. ואם מתגעגעים למה שלא נשמיע משפט המביע את זה כמו "איזה כיף לראות אותך..." במקום:"איך היה היום?" ואם אנחנו כבר ביחד אז אולי נתעסק במה נעשה ביחד ולא רק במה היה כשלא היינו.
 

מרוב שחשוב לנו לדעת מה קרה כשלא היינו נוכחים, אנו שוכחים "לאסוף" את היקרים לנו לחיקנו. אנחנו מבזבזים זמן יקר על שאלות על הפרטים שהחמצנו.
 

אז טיפ קטן: ברגע שאנו מביעים שמחה למפגש המחודש בלי שאלות על מה שהחסרנו, אנו מקבלים הרבה יותר מכיוון שרוצים לשתף אותנו. נסו, זה עובד כמו קסם .