לקראת חזרתו של החייל החטוף גלעד שליט לביתו , עניין אותי לדעת אילו רגשות חש אחד מהחיילים שנפלו בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 .       

צ'רלי בן קיסוס שירת כחייל בצה"ל במילואים כאשר המלחמה פרצה. ב – 6 לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בזמן שהוא מוצב בגזרת הדרום . תפקידו במוצב היה להעביר חיילים מן העמדות חזרה אל המוצבים ובין השאר דאג להם לאוכל וזאת הוא עשה בהתנדבות.

שעות לפני פרוץ המלחמה שהה צ'רלי עם כמה מחבריו באגם סמוך למוצב מעוז , מפקד פיקוד הדרום, שעבר לסיור בגזרה ביקש  מצ'ארלי ושאר החיילים לחבוש קסדה על ראשם והם מצידם צחקקו על כך . לאחר מכן החלו לחשוב כי מוזר הסיור של מפקד הגיזרה הדרומית ביום שבת ובחג עצמו. הם חזרו למוצב מחשש לסכנה אך לא העלו על דעתם איזה מלחמה עומדת בפתח.

צ'רלי קיבל פקודה לנסוע לבונקר של מיכלי דלק באזור עם כמה מחיילי חיל ההנדסה, ומסביר: "הפקודה ניתנה מכיוון שבמידה ותפרוץ מלחמה ותהיה צליחה של התעלה הדלק ישפך לתוכה, המטרה הייתה לעקב את פתיחתה של התעלה מצד המצרים ".

עם הגעתם למקום גילו החיילים כי המקום מוזנח, חביות הדלק היו רקובות ולא ניתנות לשימוש . בסמוך לשעה 13:45 קיבל צ'רלי הודעה בקשר על כוננות ספיגה ועל פקודת חזרה למוצב . בדרכו חזרה למוצב עם שלושה חיילים נוספים הותקף הרכב שבו הם נסעו , הם קפצו מהרכב והחלו לרוץ לכיוון המוצב .

כאשר הגיעו חזרה , גילו החיילים בניהם צ'רלי שהמקום תחת הפגזה כבדה ורוב מבניי המוצב נהרסו . ניתנה הוראה לכל החיילים להתכנס לתוך בונקר סגור ולחכות לאות . לאחר שלוש דקות של הסתגרות ,אחד מחיילי המוצב יצא לבדוק את השטח וחזר שבשורה מרה בפיו - המקום מוקף בחיילים מצרים אמר. הם אולצו להיכנע ויצאו אחד אחר השני אל הכוחות המצרים בדרכם אל השבי .

הימים בשבי היו קשים: חקירות, אלימות והשפלות אינסופיות כלפי החיילים הישראלים והתחושה הייתה כבדה וקשה . צ'רלי ישב בחדר סגור ללא מים או אוכל, בלי מזרון או סמיכה במשך 45 ימים עד לשחרורו. לאחר חזרתו לארץ  עבר צ'רלי חקירות שב"כ ולחצים לא פשוטים.

פגישתי עם צ'רלי הייתה לא קלה , מלווה בלא מעט שתיקות, תוך הניסיון שלו לענות לי על כל השאלות שמחזירות אותו אל אותם ימים קשים בשנת 1973.

צ'רלי מה שלומך ?

שלומי טוב, מתרגש, הזכרונות עולים ושבים. התמודדות לא פשוטה, טוב שאני יכול לקבלאת התמיכה שלי. אותה  אני מקבל כמטופל במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם .

איך אתה מרגיש לקראת החזרה המדוברת של החייל החטוף גלעד שליט ?

אני נרגש מאוד ואם להודות על האמת קצת קשה לי.

אתה נפלת בשבי במלחמת יום הכיפורים, עברו 38 שנים מאז אותם ימים קשים, כל התקופה הזאת בוודאי מחזירה אותך אחורה בזכרונות ?

איזה שאלה! כל רגע נתון שבו אני שומע את הדיונים והעידכונים, אני משחזר את אותם ימים קשים בשבי המצרי.

כמה זמן היית בשבי המצרי ?

45 ימים, מתוכם 15 ימים שבהם לא חקרו אותי ולא הפעילו אלימות כלפי. כל זאת תודות לתשובה שעניתי באחת החקירות, שאלו אותי במה אני עוסק? ואני עניתי חקלאי . אחרי שבדקו אותי ע"י קצין בכיר שהיה מבין גדול בחקלאות גילו שאני אכן חקלאי ולא פגעו בי עד השחרור מהשבי .

מזו בעצם ההגדרה הזו ליפול בשבי  ?

ליפול בשבי זהו הדבר הכי זיפט שיכול להיות. הרגשתי מושפל כאדם ואפילו היה רגע לפני הכניעה שבו רציתי לסיים את חיי כדי לא ליפול בו ולספוג את כל הכרוך בזאת. זאת התעללות .

האשמת מישהו בזמן הישיבה בשבי  ?

האשמתי את המדינה ואת הממשלה, כשנפלתי בשבי אני הייתי שליח ואף אחד בזמן המלחמה לא היה שם בשבילי. 

למה לא פינו אתכם מהמוצב הרבה לפני ההתקפה ?

הגברת גולדה מאיר לא רצתה לפנות או לגייס כוח, היא נתנה הוראה ברורה שאין תנועה .

מתי נודע לך שאתה עומד להשתחרר ?

כינסו אותנו ביום שישי  הודיעו לנו שאנחנו משתחררים הביתה ועוד מעט נתראה עם המשפחות שלנו . הם נאמו באנגלית והזהירו אותנו שכדאי לנו לשמור בסוד את כל אשר עברנו באותו המקום .

איך מרגיש אדם שחוזר מהשבי ?

התרגשות גדולה לפגוש את המשפחה, לא היה את הכוח הפיזי לחבק אותם. המשפחה חיכתה בבית החולים תל השומר. עד שפגשתי אותם נלקחתי לבדיקות ואשפוז, אחר כך שוחררתי אך ורק לקבלת פנים בביתי הפרטי וחזרתי לבדיקות.

מהו הטיפול הנכון לדעתך שחייל החוזר מהשבי צריך לקבל מטעם המדינה ?

השבי שאנו היינו בו היה ע"י כוחות מצרים, גלעד היה מוחזק בשבי ע"י טרוריסטים. לפי דעתי צריך להרחיק אותו מהתקשורת, לתת לו לנוח לנפשו ולנקות את הראש כדי שיוכל להסתגל לביתו ומשפחתו במיוחד אחרי הרבה זמן שלא ראה אותם. אין לשכוח שהוא עוד יעבור חקירות מטעם המדינה .

אתה מרגיש שהמדינה אכן תמכה בך בהיבט הנפשי והן בהיבט הרפואי לאחר החזרה מהשבי ?

משרד הביטחון בזמנו לא נקף אצבע כלפי השבויים, ולא היה מעוניין להכיר בהם תחת הגדרה מסוימת. הנשים כמו אשתי לא קיבלו שום מידע לגביי, ואף נאלצו לגדל ילדים ללא תמיכה מדינית. במלחמת יום הכיפורים היה את המספר הגדול ביותר של נופלים בשבי מכל מלחמות ישראל,  מפני שלא היינו ערוכים כמו הדוגמא על מחסן הדלק .

בשנת 2002 הקימו עמותה שנקראת " ערים בלילה " לשם הכרה בנו כשבויים או כנכי צה"ל או אפילו כנפגעי טראומה . צה"ל באותה תקופה הכיר אך ורק בפצועים קשה או בינוני. לקח זמן עד שקיבלתי תמיכה אך קיבלתי, אי אפשר לומר שלא. גם לאחר החזרה מהשבי לא היה מי שיעזור לרחל אשתי, לי לא הייתה כל יכולת והיא ביצעה את הכל לבדה . היא הייתה אשת אשכולות, והחשוב מהכל היא התמודדה איתי ועם הטראומה שחוויתי שם .

הסיקור של סיפורו של גלעד, דומה לסיקור של השבויים בימים שלך כשבוי מלחמה?

היו סיקורים, התקשורת כגוף חודרני ליוותה  ת הסיפורים גם לאורך שנים , אך כמובן שזה לא היה בסדר גודל של היום. התקשורת היום הרבה יותר רחבה ומודעת .

כשתראה את גלעד על אדמת ישראל איך תרגיש ?

סיפוק גדול מאוד, אני מחזיק לו אצבעות ומקווה שהכל יעבור בשלום ! אני תומך בעסקה באופן ברור. הילד צריך לחזור הביתה .

מה אתה חש כלפי המדינה  ?

אני פטריוט גדול ! אני אוהב את המדינה למרות כל הקשיים שעברתי ומשפחתי גם כן . כולי תקווה שגלעד שליט יובא לידיים טובות אחרי הסבל הגדול שעבר בשבי .