בשנים האחרונות יצא לי לצערי לבקר לא מעט בבתי חולים ברחבי הארץ. בשעות ובימים שאתה מעביר בבית החולים אתה מבין למה באמת נאבקים הרופאים. המאבק שלהם הוא אולי המאבק שלנו, כי במציאות בת ימינו, כשאדם חולה ונזקק לטיפול רפואי יש מצב שהוא ימצא את עצמו שוכב במסדרון חדר המיון, נאנק מכאבים, רוצה פרטיות אך זוהי כנראה בקשה גדולה מדי כי הצפיפות בבתי החולים היא נוראית וקשה מנשוא, וזה קיים גם במחלקות. לעיתים רבות זמן ההמתנה לקבלת טיפול יכול להתארך ולגרום לתחושת עצבים וזעקה שלעיתים רבות מופנית לרופא הצעיר שער שעות  רבות שבהן הוא מקבל החלטות הרות חיים, כשלפניו עוד מבחן בימים הבאים, את משפחתו הוא  לא בדיוק רואה, מאחוריו 7 שנות אקדמיה ולפניו שכר זעום. מקצוע הרפואה הוא בעל יוקרה רבה, הדרך אל התעודה של הרופא הצעיר היא קשה וארוכה ועל כך צריך לתגמלם. השעות שבהן הם עובדים הן ארוכות וחייבות בתמורה הולמת. יש להוסיף באופן מיידי עוד תקנים ולוּ רק משום שלכולנו מגיע טיפול מהיר, יעיל ויסודי. לכולנו הזכות לקבל רופא מתפקד וערני. רופא צעיר שעובד 18 עד 20 שעות הוא לא רובוט. גם הוא בסוף יעשה את הטעות הגורלית שתחרוץ חיים. לכולנו מגיעה פרטיות בשעת כאב ושבר. איני ממציא את הגלגל בכתיבת שורות אלו ומי שצריך לפעול יודע מהי הדרך לסיום המאבק. ראש ההמשלה – קום והיה מנהיג כמו שאתה שואף להיות, קום ותאמר את הדברים באותו אופן שבו נאמת בסנאט האמריקאי. באותה התלהבות. התערב לפני שזה יעלה באובדן חיים! איני רופא אך הזעקה היא של כולנו, שלא נזדקק, אבל אם כבר הגענו לבית החולים, לפחות שנקבל את הטיפול ההולם והתנאים המגיעים לנו, לכן זהו המאבק של כולנו. שנשמע בשורות טובות ,יניב לוי.