סבתא שלי

על כביש 2 לכיוון צפון, אחרי הפנייה לזיכרון יעקב, ואחרי צומת גולני לכיוון הגליל נוסעת לה ילדה נצחית בדרך לסבתא שלה.
זאת שרק צריכה חיבוק חם ומנחם יחד עם אהבה ללא שיפוטיות שיטעינו לה את הנשמה והלב – אני.

כבר אחרי יוקנעם אני מצליחה להריח את ריח האקונומיקה בבית שלה לצד ריחות התבשילים, את הצלילים שמפיקים מכונת החמצן והמדדים מהגוף המופלא והחלש שלה. את העור הרך שלה נפגש עם העור שלי ועוטף אותי בכל האהבה שקיימת בעולם אבל בעיקר בתחושה שהגעתי הביתה.

אני עוצרת לקפה בתצפית לפני הפנייה לקריית שמונה, נהנית מהנוף של הכינרת יחד עם ההרים והשדות עם הכבשים שמסתובבות שם בחופשיות נטולת דאגות ואני לפתע מתמלאת בקנאה ובעצב כי נופל עליי אסימון המציאות, ועם כמה שהדרך הזאת מוכרת לי ושום שיבושים בקליטה של הGPS לא ישכיחו ממני את הדרך אל הארץ המובטחת שנקראת סבתא שלי, היום הדרך השתנתה.

היום, אני נוסעת באותה הדרך שתוביל אותי ליעד אחר, ליעד שבו היא כבר לא נמצאת. זה כבר לא יהיה המפגש הטעינה הרגיל שלנו, בו אני שמה עלייך את הראש ומחזיקה לך את היד והסוללה שלי מתמלאת. היום אני פשוט נוסעת. אפילו לא נוהגת. ואילו היה עוצר אותי שוטר היה מביא לי דוח על נהיגה בהיפנוזה. על אוטומט. שכן אומנם את נוסעת ואין לך אלכוהול בדם, אבל הראש והלב שלך במקום אחר. הוא אצל סבתא.

כשהגעתי לחצור הגלילית, רחוב ירושלים, חניתי את האוטו ויצאתי עמד למולי הבית של סבתא, מוקד ילדותי, זה שכל פעם שראיתי הרגשה של ביטחון ושלווה מילאו לי את הבטן. ועכשיו אני נעמדת מולו ולראשונה הרגש המוכר התחלף בריקנות מוחלטת כשהשלט שמודבק על שער הבית מפיל עליי את המציאות המרה שחור על גבי לבן "רחל רשל ז"ל" והלב שלי נשבר עוד קצת.

רק לפני חודש בביקור הקבוע החזקתי לה את היד במיטה שלה וחייכתי אליה ונישקתי אותה בלי סוף. כל כך שברירית ויפה, הסתכלה עליי מבעד לעיניים האלה שראו כל כך הרבה ויותר מידי בכל 92 שנות חייה. אני נכנסת לבית שלה, כדי לנשום שוב את האוויר שרק הקירות שלו ידעו לייצר, אבל במקום זה אני נחנקת למראה הכיסא שלה עומד לו ריק. לא אוחז בה.

אני ממשיכה ללכת לכיוון החדר שלה דרך המסדרון והאוויר נגמר לי עוד יותר כשאני רואה את שתי המטפלות המדהימות שלה, פמי ודייזי שוכבות על המיטה, נושמות אותה. מסרבות גם הן להאמין, שהאישה החזקה הזאת, שנלחמה כל כך הרבה זמן בחייה, כבר לא כאן. "סנייה, וי אר סו סורי.."
הן אמרו לי כשחיבקו אותי ושלושתנו בוכות מעל המיטה שלה.
שרק לפני שלוש שנים כשבאתי להיות איתה בשבת, היא ביקשה ממני "תישני איתי?" הרגשתי שזכיתי בעולם כולו. כל הלילה ישנו מחובקות והיא סיפרה לי את אותו הסיפור על סבא שלי והעלייה לארץ ואני רק הקשבתי ושאלתי עוד ועוד שאלות למרות שכבר ידעתי את התשובות, עד שלבסוף נרדמה. ואיך הסתכלתי עליה כל הלילה. על הפנים הטובות שלה חולמות חלומות, על החזה שלה עולה ויורד ורק נזכרתי בתקופה כשהייתי ילדה, איך היא הייתה מושיבה אותי על המיטה הזאת ושמה לי בושם ותכשיטים. והיום, אנחנו שוכבות מחובקות והיא בקושי זוכרת מי אני. ועדיין אני מרגישה הכי ברת מזל בעולם כי זה רק אני, סבתא והקטטר שלה. ועכשיו המיטה הזאת ריקה. רק הריח שלה נשאר והזיכרונות המתוקים ממנה.

עדיין לא הומצאו המילים שיוכלו לתאר את מה האישה הזאת הייתה עבורי ועבור המשפחה שלי. ויכול להיות שאני בכלל עדיין לא מצאתי אותם כדי להסביר, אבל האישה הזאת היא סיפור ארוך שנים שהסוף שלו כואב. אבל לפחות לה כבר לא.
אני אוהב אותך לנצח רחל רשל, תודה על מה ומי שהיית בשבילי.

ממני אליכם, עם לב שבור אבל מלא באהבה.

שניה.