שונא, מסמפט, אוהב

אנחנו כבר כמה ימים לא מדברים. אומרים שזה ככה תמיד בשנה הראשונה של הנישואים, חילוקי דעות, מתרגלים למצב של לחיות ביחד ולשינוי הכללי והאישי של כל אחד.
חשבתי תמיד שזה תקף רק על הזוגות הדתיים שלא גרים ביחד לפני החתונה, כי הם באמת צריכים להתרגל למצב שונה, ושאצל העולם המסורתי והחילוני אין באמת חדש תחת השמש, בדרך כלל אנחנו גרים לפני החתונה ביחד איזה שנה שנתיים מינימום כדי לדעת אם בכלל מתאים ומסתדרים, ואז מי שיצא בריא וללא פגע מהתקופה הזאת יכול לעבור לשלב הבא – חתונה.

ואז מתחתנים בראש שקט כביכול ובלי הפתעות שאין דרך חזרה מהם. אבל מסתבר שלא כך ושזה תקף על כל נפש חיה שצריכה לחלוק את אותו אוויר 24/7 עם עוד מישהו.
אבל בחיים לא חשבתי שיום שלם בלי להחליף מילה יכול להרגיש כמו שנה ושכמה ימים ברצף יכולים להרגיש כמו נצח אבל נוכחתי לדעת שזה דווקא אפשרי ועוד איך!
יום אחד את קמה על רגל שמאל ומאותו רגע, כל אותו היום הופך להיות מסלול מכשולים אחד גדול. איך אפשר לסבול את עצמך ביום כזה? את שוכחת כל דבר, נתקעת בכל דבר, שופכת כל דבר, אפילו לקולות בראש שלך יש תלונה על כל דבר. אז אם את לא יכולה לסבולאת עצמך ככה, איך הוא יסבול אותך ככה?

והנה אנחנו היום, אחריי שלושה ימים (כמעט) ברצף שאנחנו לא מדברים. העוזרת בית הגיע עם חברה שלה שברחה מאוקרינה כי מסוכן שם מידי, אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות והמלחמות הבלתי פוסקות – אל ארץ ישראל. אנחנו יושבות על תה במרפסת ומדברות דרך החברה המשותפת שלנו שתתרגם לנו את השיחה. ובאמת שהיה פתאום שינוי מאוד מרענן לדבר ולתקשר עם מישהו שיש לו דופק ודעה. הערב היה מאוד נעים עם שקיעה של נובמבר שצבעה את השמיים בוורוד וסגול ואוויר קריר שניקה את הכל. עד שהתחילו האזעקות.

מסכנה החברה שלה חשבתי, דווקא לכאן היא בחרה להגיע? לא עברה מספיק? כל העולם מוצע לך על מגש של כסף כאילו היו ענבים מובחרים, בלי אנטישמיות ובלי אזהרות מסע ובלי חשש קיומי. ואת בוחרת בצימוק? כמה ענווה, הערכתי אותה יותר.

התכנסנו כולנו בממ"ד. אני והעוזרת, חברה שלה מוכת החרדה ורק הוא חסר. איפה הוא? ואני קוראת לו וקוראת לו ואפילו יש לי עוד זמן לעבור בין החדרים ואני תוהה לעצמי בלב "מה הוא עד כדי כך כועס עליי שהוא לא מוכן אפילו להגן על החיים שלו בשביל לא להיות איתי באותו חדר?" אבל מסתבר שהוא התקלח. והוא לא רצה לבוא לממ"ד כי הוא התבייש. בסוף אחרי כמה צעקות הוא הגיע. עם מגבת לגופו ושמפו על ראשו. ושם עמדנו ארבעתנו בחדר - העוזרת, החברה המבוהלת, והזוג שלא החליף מילה בעלת יותר משתי אותיות כבר שלושה ימים.

"תביא לה חיבוק! היא נבהלה" העוזרת אמרה לו פתאום בלי קשר למציאות ואני והוא רק ניסינו להחליף נושא באלגנטיות. זה פתאום הרגיש כל כך מוזר וזר לחשוב על דבר כל-כך נורמלי ורגיל כמו חיבוק.
מה קשור חיבוק עכשיו? אנחנו עוד רגע תולשים אחד לשנייה את השערות, כל אחד מסוגר בממ"ד האגו שלו כבר שלושה ימים ולא מוכן לצאת עד שיהיה בטוח.

"נו נו היא פחדה עלייך" היא המשיכה, ואני רק רציתי לחנוק אותה. מה את נתפסת עליו עכשיו "חיבוק חיבוק" את לא רואה שהוא לא במצב? אבל אז, בלי שהייתי מוכנה לזה באמת, הוא חיבק אותי. חיבוק ארוך שאומר הרבה, בעיקר דברים שחיכיתי לשמוע.
כן,יש דברים שצריך לדבר עליהם, לפתור ולתקשר אותם. אבל היא פתחה את הדלת לשם.
לפעמים כל מה שבנאדם צריך זה לא דחיפה קטנה, אלא חיבוק גדול.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.