אמא שלה הייתה שולחת אותה פעם בכמה ימים להביא מהנגרייה שנמצאת בסוף הכפר שאריות קרשים כדי שיוכלו לחמם מים למקלחות בסוף היום. היא הייתה הכי יפה בכפר, ובגלל זה ידעה שללכת לבד לא יהיה רעיון חכם במיוחד אז היא הייתה מצטיידת בחברה כל פעם כדי שהיא תבקש בשבילה בעל הנגרייה את שאריות הקרשים.

"אם היא רוצה קרשים שהיא תבוא לבקש" היה עונה לחברה והיא הייתה מתרגזת, למה המשימות האלה תמיד נופלות עלייה.

הוא ניסה הכל וידע שהיא צריכה גבר כמוהו בחייה

לילות שלמים היה עומד בכביש מחוץ לבית שלה צועק ושר כדי שתתייחס אליו, אבל היא לא הייתה יוצאת אפילו להציץ בחלון. הוא היה שותה כל ערב עד אובדן חושים קליל, כזה שמספק לו ביטחון ולא מוותר. במקרה שלה כל האמצעים היו כשרים, הוא ניסה הכל וידע שהיא צריכה גבר כמוהו בחייה. גבר שיוכל לספק לה ביטחון. הוא היה מביא לאחים שלה ממתקים, לאמא שלה קרשים והולך אחריה בכבישים, ושר, וצועק לייחס. ומחכה. והיא? היא לא רוצה. יש לה דברים יותר חשובים על הראש, יש לה אחים לגדל ואמא ואבא לפרנס וכל הדאווין של ה"לחיות על הקצה" לא שיחק אצלה, אלא רק הדאיג אותה.

"מה כליפה מה אתה רוצה?" הייתה שואלת כבר מותשת.
"אני רוצה אותך לאישה" הוא ענה לה בלי להתבלבל, "אני אעשה הכל".

הוא באמת עשה הכל. התנאי לחתונה של סבא וסבתא שלי היה שסבא שלי יביא את סבתא ואת המשפחה שלה לארץ ישראל ורק אם יעמוד במשימה תהיה לו לאישה. וכך באמת היה,
הם הגיעו לארץ ולא היה להם כלום. הם בנו ביחד בית בארץ ובו 11 ילדים. סבא שלי היה חוזר מהעבודה וכל מה שהוא ביקש היה צלחת קוסקוס ושקט. הוא היה צריך לישון טוב לפני העבודה מחר. אז היא הייתה נשארת להרדים את הילדים, שני תאומים שבוכים לה בידיים והיא הייתה בוכה איתם, עוד ילדה שרוצה שישחקו איתה ועוד ילד שצריך להחליף חיתול. אז הכל היה אפשרי, גם 11 ילדים, גם בעל, גם סבתא שגרה איתם כי לעזור וגם בישולים מסביב לשעון.

היה מלא אוכל אצל סבתא, בבית עם שישה חדרים הגברת החזיקה שלושה מקררים ומקפיא שתמיד היו מלאים עד אפס מקום וסבתא רוב זמנה הייתה מקלפת או חותכת או בוררת או מנצחת על מקהלת הסירים השורקים והמבעבעים על הגז ומוודאת באופן עקבי אם אכלתי, מה אכלתי ומתי. סבתא כאמור הייתה בשלנית אולימפית עם יכולות בישול מרחקים ארוכים ומנת הדגל שלה הייתה איך לא הקוסקוס. תמיד כשהגענו הייתה בכניסה קערה ענקית עם קוסקוס מכוסה במגבת וסיר עם רוטב אדום, אחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם כל מי שנוכח היינו מתיישבים לאכול. אין ממש איך להסביר במילים את הטעם של הקוסקוס של סבתא שלי אני פשוט אכתוב שזה מדהים ואתם תצטרכו להאמין לי. טעמתי הרבה קוסקוסים בחיי והקוסקוס של סבתא זה משהו מליגה אחרת, כל קוסקוס אחר מקבל תגובות מזלזלות במקרה הטוב, שלא נדבר על קוסקוס אינסטנט שבעני כל המשפחה שלי הוא לא פחות מחילול הקודש.

צילום: פרטי

היום סבתא שלי כבר לא מבשלת, היא גרה באותו בית גדול עם כל המקררים והמקפיא ועוזרת פיליפינית בשם פה-מי, נשמה טהורה שהיא, שומרת על גחלת הבישולים במטבח של סבתוש אם כי לא באותה יכולת גנרלית של העמדת ארוחה עם חמש מנות ומבחר סלטים לגדוד אבל מבשלת, פה- מי מבשלת את מה שהיא מכירה, ולא ניתנה לה הכשרת קוסקוס אז נכון להיום מטגנים במטבח של סבתא שלי אגרולים וזה הרבה יותר מוזר מכל מגפה כלל עולמית וממש גרם לי לתהות אם איפשהו בפיליפינים יש איזו אישה מבוגרת עם מטפלת טוניסאית שמכינה לנכדים הפיליפינים של הראשונה קוסקוס ברוטב אדום.

ויותר מעניין אותי, איך סבא שלי זכרונו לברכה היה מגיב לסיטואציה המצחיקה שבה סבתא שלי טובלת אגרול עם רוטב חמוץ מתוק הום מייד.

מתגעגעת אליו ולסבתא שלי שוב.