מבחן האמונה הגדול

אני נעמדת שם בפינה ומסתכלת מהצד על המתרחש. מנסה להבין איך הגעתי לכאן ומה בדיוק פספסתי?
זאת שורה שמאוד מוזר לכתוב, בעיקר כי אני מדברת מהפינה היחידה שכרגע נשארה פנויה בראש שלי.

הכל נראה מכאן כמו מכונית מתנגשות בלונה פארק באמצע החופש הגדול. עמוס, רועש, צפוף ובקיצור – בלגן אחד גדול. כל מחשבה מתנגשת בחברה שלה, המחשבה הקודמת.
אין הרמוניה, אין שיתוף פעולה ובעיקר אין סדר.

מה שאפשר לראות מחוץ לראש שלי, זה בחורה שמאוד מנסה להראות שהכל "קול" כשהיא בעצם מתבלבלת מכל אי סדר שהוא. נתקעת בלי סוף בפינות של שולחן, שיש וקירות. נסגרות עליה דלתות הזזה, היא נחתכת מכל דבר. ובכל זאת, מנסה לשדר אופטימיות ורוח טובה.

אני כבר בדרגת מאסטר בלהיות הבחורה הזאת עם הראש המבולגן. הפרעות קשב וריכוז קורים לזה, וזכיתי בתואר הזה בזכות ניסיון החיים העשיר שלי בבלגן מחשבתי.

פשוט חשבתי שהשנים יעשו קצת סדר בכל הבלגן, התשובה שקיבלתי היא "אז חשבת. אז מה?". נכון, אין לי בגרות לענות עלייה כרגע עם כל צבעי המדבקות האפשריות, אבל יש מספיק מבחנים שהיקום בוחן אותך בהם. ובזה, לצערי, אין לי הקלות. יש רק אבחון ברור שאומר, שמה שנקבע עבורך, זה מה שנכון לך. וכל מה שאת יכולה לעשות זהרק להתמודד ולעשות את הכי טוב שלך.

אז האם אנחנו אמורים בכלל לבקש משהו אם אנחנו יודעים שהכל כבר נקבע מראש וגם תלוי בנו? אם כך, אז מה הקטע של לבקש? בעיקר ניסים?

השנה, כמו בכל שנה בשנים האחרונות, התיישבתי לפני הדלקת הנרות הראשונה, וכמו ילדה קטנה שמתרגשת לפתוח את מתנות היומולדת שלה, פתחתי את הפתק ששמתי מתחת לחנוכייה בשנה שעברה. מחכה לראות מה קיבלתי מהבקשות שרשמתי. גיליתי, שלא רק שלא קיבלתי את מה שביקשתי, אלא שקיבלתי בדיוק את ההפך הגמור. הרגשתי כמו ילדה שמבקשת מההורים שלך ליום הולדת את הברבי החדשה ובמקום זה היא קיבלה ספר של "חסמבה" כי זה מה שהם חשבו שיותר נחוץ לה כרגע, ללמוד, לקרוא, להחכים. אבל היא רק רצתה לשחק עוד.

הנה חלק מהבקשות שביקשתי: שאזכה להיות עוד עם סבתא שלי ושהיא תרגיש יותר טוב, ביקשתי שהחטופים יחזרו לשלום למשפחות שלהם, ביקשתי שלא נשמע עוד על "הותר לפרסום", ביקשתי שאזכה לפרנסה בשפע ועוד רשימה ארוכה של דברים חומריים ורוחניים שהייתי שמחה ורוצה לקבל.

במקום זה קיבלתי שברון לב מעזיבתה של סבתא שלי את העולם, החטופים עדיין בעזה, ה"הותר פרסום" עדיין מופיע בחדשות והיתרה בעו"ש שלי מזכירה לי את תקופת הצבא. מספיקה בדיוק לבמבה גדולה, ליטר קולה וחפיסת סיגריות.
האם כתבתי לא נכון את הפתק? או שמא אלוהים לא עובד אצלי?

השאלה השניה הפחידה אותי יותר, כי הבנתי שזה לגמרי התשובה –אלוהים לא עובד אצלי. נכשלתי במבחן האמונה. אבל מה יש בך אמונה שכל כך קשה ליישם אותך?
להאמין שמה שהגיע אלייך או שלא הגיע אלייך זה הכי נכון לך?

ככה נעמדתי בפינה במוח שלי, מסתכלת על המחשבות שלי "זה מה שאלוהים החליט" לבין "אלוהים לא מקשיב לי!" בתאונה חזיתית קשה מאוד, ובין "הייתי צריכה לכתוב אחרת!" לבין "עשית את מה שידעת" חותכות אחת את השנייה בפרעות. ואת המחשבות "את לא יודעת כלום וכל מה שאת עושה גרוע!" יחד עם "את בסך הכלבנאדם" צועקות אחת על השנייה ועוד רגע הולכות מכות ואין שם אף אחד שיפריד בניהם.

מסתכלת על הג'ונגל הזה שמתרחש לי בתוך הראש ומתפללת לסדרן בן ה16 שיבוא ויעשה סדר, אבל מסתבר שהסדרן בן ה16, זאת אני. אז נהייתי מתוסכלת עוד יותר. מה לא למדתי כלום? שהרגשות שלי מתחילות מהמחשבות שלי? איך הגעתי לכאן?
ומה עם החג הזה? חנוכה שלימד את העם שלך שבחושך לא נלחמים עם עוד חושך, בחושך נלחמים באור. גם אם הוא הכי קטן כמו מחשבה קטנה, שהיא בעצם הבנה גדולה ש"מה שצריך להיות שלי יהיה שלי" אני לוחשת לעצמי כמו מנטרה. ומתפללת שהוא יהיה רק טוב. בלי עוד מבחנים שבהם אקבל "נכשל".

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.