כל אחד והסינואר שלו

"את בסדר? למה את נראית כאילו הלכת לאיבוד" שאל אותי איש נחמד ליד המעלות במגדלי האולימפוס של עורכי הדין.
יותר אבודה מזה כבר אשתגע חשבתי, אבל בסוף רק שאלתי אם הגעתי לבניין הנכון. הוא חייך ולחץ על הקומה. "מה ילדה כמוך מסתובבת לבד בבניין של עורכי דין?" כל כך הרבה שאלות שקיבלו כל-כך הרבה משמעויות בחמש דקות בלבד. הוא דייק אותי. אני מרגישה כמו ילדה אבודה.

היום, השביעי לאוקטובר. 2024. שנה שלמה עברה ולא מספיק שאני עכשיו בדרך לעורך הדין שלי בפעם הראשונה מאז התאונה, ומאז השבוע המחריד שעברתי, יש עכשיו לי ולעם שלם תזכורת מוחשית גם לשנה המחרידה ביותר שעברנו.

"פשוט שמעתי אזעקה עכשיו ונבהלתי" הצדקתי את עצמי, תוך כדי שנכנסתי למעלית. ״זה יום לא פשוט" והוא חייך לטלפון "לכולנו״.
יצאתי בקומה 13 והוא המשיך לטפס לו עם המעלית עד לעננים כנראה.
עורך הדין שאני נפגשת איתו היום שנים במקצוע. כל כך הרבה שנים, שבארוחת חג גילנו אני ואמא שלי שכשאני הייתי בת שלוש וחצי, אמא שלי עברה גם תאונת דרכים, והוא זה שטיפל בתיק שלה. העולם שלנו קטן כל כך שאפילו דורות שלמים חולקים בניהם אנשי מקצוע.

בהערכה גסה אני מאמינה שהוא קטן מסבתא שלי בעשר שנים. אני לא יכולה שלא להסתכל עליו ולהתמלא בחיבה מוגזמת. יש לי חולשה לאנשים כאלה, מהדור שלו. מהדור של סבתא שלי.
אם רק הייתה יודעת לקרוא ולכתוב, מעניין במה היא הייתה עוסקת, והאם זה היה מעריך לה חיים? האם העבודה שלנו שומרת אותנו בחיים, או גומרת לנו אותם?
התיישבנו עם השותף שלו והתחלנו לשבת על התיק, שלי. הסיטואציה בכלל עדיין לא נקלטת לי.
ושוב פעם הסיפור. התאונה הקשה, הנס הגדול, הפחד, הלחץ, הדמעות ששוב זולגות בלי שליטה, התיאורים, הרעש.. טראומה היא דבר מוזר. כשפוגשים בה לראשונה אתה לא יודע אם זאת תהיה הפעם האחרונה, או שהיא עוד תקפוץ לבקר דווקא בזמן הכי לא מתאים.

יום אחד אתה מצליח לקום מהמיטה ואפילו לחייך. מרגיש שעברת את זה, שניצחת את זה.
ויום אחר אתה פתאום מרגיש את זה. כמו אפתה בפה שלא עוזבת. רק חוזרת כשאתה בטעות אוכל עגבנייה. אז ככה אני עכשיו, כשמדברים איתי על התאונה. זה שורף, זה מציק וזה כואב.

וכשחשבתי שכבר סיימנו את החלק הקשה של הדיבורים והזיכרונות על הטראומה הנוכחית, הגיע טראומה מגלגול אחר שלי. וכמו שאמרתי, אתה לא יודע מתי היא תקפוץ לבקר, אבל זה תמיד בזמן הלא מתאים. כי טראומה רק מחכה שאיזה טריגר כמו עגבנייה תוציא את זה ממך שוב.

במקרה שלי, מהנקודה הכי כואבת שלי: "מה ההשכלה שלך?" הוא שאל פתאום בלי התראה מוקדמת. שוב פעם זה. איך זה קשור עכשיו? ועד מתי השאלה הזאת תרדוף אותי? כמו סינואר זה. יום אחד מודיעים שהוא כנראה מת, ויום אחר - חי ובועט (יימח שמו).

ושוב ילדת התיכון שהייתי. שוב המורה צועקת עליי שלא יצא ממני כלום. שוב המנהל לימודים במכללה שהכשיל לי את מבחני הקבלה כי היו לי צילומים על מבחן בכלכלה. שוב הכישלון שלי. שוב הנקודה הכואבת. "לא, אין לי השכלה" עניתי בעיניים מושפלות. והוא התעקש "לא עשית תואר? קורס? אולי איזה משהו שהתחלת? בגרות..."
"ניסיון חיים זה נחשב?" ניסיתי להקליל בחיוך, אבל הוא לא צחק. גם אני לא.

ושוב הקנאה הזאת, למה לא יכולתי להיות כמו החברות שלי שהלכו ועשו תואר? למה לא כמו האנשים האלה שאני יושבת אצלם במשרד עכשיו? למה לא כמו כולם? המזכירה שלו מציעה לי קפה ואני מה יש לי להציע? ילדה אבודה ברחובות הבורסה ובעולם הרגשתי שוב פתאום.
טראומה זה דבר מלחיץ. לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל השאלות שהיא מביאה.

ושם, במגדלי האולימפוס, קיבלתי תשובה: אני בדיוק כמו כולם. וכולנו חיים את הטראומות שלנו יום יום. איתם, לצידם, בתוכם. כל אחד והסינואר שלו. יימח שמו.
מי ייתן ונצליח להילחם בהם אבל בסוף גם לנצח אותם.

ממני אליכם, עם המון אהבה,
שניה.