יציאה מעבדות לחירות

כשאני מנסה להיכנס למחשב שלי בעזרת טביעת האצבע (מי ישמע אני עובדת במוסד) קופצת לי ההודעה "הזדהות נכשלה!" בפעם השלישית, ותחושת תסכול ירדה עליי, כי לא מספיק שאני כבר לא מזהה את עצמי לאחרונה, עכשיו גם המחשב שלי מצטרף לחגיגה.

והנה רגע קצר של כנות - לאחרונה אני מרגישה שאני כבר לא אני. כלומר אני כן אני, אבל בתחום מסוים שנקרא תחום "העבודה שלי" אני מרגישה כבר תקופה לא מבוטלת שאני כבר לא אני ואם אני לי מי לי? ואני לא מוצאת את התשובה, או אם באמת אהיה כנה רגע - התשובה מאוד ברורה לי, אבל אני מאוד חוששת לעשות אותה.

אני רואה את השינוי שמתחיל בי. אני כבר חסרת סבלנות, חסרת חשק לעזור, אני חשדנית כלפי אנשים, מרגישה שמשקרים לי, שמנצלים אותי. למי שלא ידע התפקיד שלי כרגע זה מנהלת אירוח ואירועים במסעדת שף, מה שאומר שרוב היום שלי אני מתנהלת מול לקוחות. לקוחות, מי שלא יודע זה עם לא פשוט, עם המון דרישות ורצון תמידי לקבל הכל כאן ועכשיו. נכון יש גם נותני שירות לא נעימים, אבל הבנתי עם הזמן שזה כנראה בגלל שהם יותר מידי זמן בתחום עם יותר מידי לקוחות מהסוג הלא פשוט.

ובאמת השבוע יצא לי להיפגש פנים מול פנים שוב עם הלקוח "הלא פשוט". ושוב יצא לי לשאול את עצמי בסוף הערב "מה את צריכה את זה?" ושוב יצא לי לענות "כי את לא יודעת לא להיות עסוקה" ובאמת, כל הדרכים מובילות לים, אבל אפילו לא מוצאת את המצופים שלי עדיין.

שינוי הוא דבר שקורה תמיד ובכל רגע. שעות משתנות, עונות משתנות, תספורות בשיער, דעות פוליטיות, מקומות מגורים וכן, אפילו בני אדם. אז למה עדיין אנחנו מפחדים משינוי?
רק עכשיו בפסח ראינו בהגדה כמה שינויים עברנו כעם, ואיך למרות שלא היה לנו טוב בתור עבדים, ולא היה לנו טוב במצרים, ולא היה לנו טוב עם פרעה – כשהגיע השינוי, פחדנו ממנו.

העדפנו להישאר עבדים של המוכר והידוע ושל פרעה.
והנה גם עכשיו, 3,000 ומשהו שנה אחר כך בעולם שכל האופציות פתוחות לפנינו בלחיצת כפתור קשה לנו עדיין להחליט אם לעשות שינויי בשיער, במקום העבודה או במקום המגורים שלנו למרות שלא טוב לנו, למרות שאנחנו מתפללים למשהו חדש.

כל פעם מחדש בליל הסדר אני מתפעלת כמה ההגדה כל כך רלוונטית גם אלפי שנים אחריי. בעיקר כי גם כל שנה מנסים להשמיד אותנו, אבל בעיקר בגלל הרצון להיות חופשיים.
מעבדות – לחירות, מקבוצת אנשים אקראית בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום – הפכנו לעם ומעם זנוח – לעם הנבחר.
הרבה פעמים ברור לנו בכל רמ"ח אברינו מה אנחנו צריכים לעשות ומהו הצעד הבא. ועדיין אנחנו בוחרים לא להקשיב לעצמנו ולהיות עבדים לפחדים שלנו.

אני לא אומרת עכשיו "קדימה חברים! להתפטר מהעבודה! לקצץ את השיער ולצבוע לכחול! לעבור לכפר! רק להיות חופשיים!!" כי באמת, יש אנשים שהם נמצאים בעבודה, או סביבה שנותנת להם חופש. חופש להיות מי שהם. ואני רוצה להגיד שאני מקנאה בהם אבל לא. כי זאת בחירה שלי להישאר במקום שמונע את זה ממני. והשאלה היא למה? למה אני מונעת מעצמי את הדבר הנפלא הזה שנקרא להיות טובה לעצמי באמת?

כי ברגע שאת מסתכלת על עצמך בסיטואציה ואת לא מבינה מי זאת הבחורה הזאת שמשתגעת מעצבים, אלה לא סימנים, אלה קריאות של אלוהים והיקום שאומרים לך "לך לך לארצך!" לכי למקום הנכון לך.

והנה אני עדיין, למרות כל הסדנאות, כל הפודקאסטים וכל התרגילים כדי להיות יותר טובה עבור עצמי – נכנעת להרגלי העבדות שמושרשים בי עוד מימי יציאת מצרים. קשורה אליהם בשרשרת ברזל על הרגל. יש טיולים בחצר, יש אוכל, יש שעות שינה, אבל אין חופש. ומה זה להיות חופשי בעצם? זה לעשות כל היום מה שבא לי? כמה שבא לי ואיך שבא לי?
בעיניי, ממש לא. כי ככה אני הופכת להיות עבד לחשקים שלי, לדחפים שלי ולרצונות שלי. שהם חייבים לקרות כאן ועכשיו ומהר! ("את תכניסי אותי לאכול את שמעת??! (אחד הלקוחות)

להיות חופשי בעיניי זה להיות שלם. ואם אני נמצאת במקום בחיים לא משנה אם נפשית, גיאוגרפית או תעסוקתית – שמונע ממני להיות שלמה עם המתנות שקיבלתי מאלוהים, זה לא המקום שלי.

זה הסימן שלי, ואולי גם שלכם, לצאת לחופשי.
ממני אליכם, עם המון אהבה.
שניה