יום האהבה שלי

אני יושבת בכורסה במרפסת. כוס ויטמינצ'יק שנייה שלי בעשר דקות האחרונות וזיעה נוזלת. יש לי בעיה קטנה בליצור מרחב כתיבה במרפסת שאני כל כך אוהבת. שכן בימי החורף הקרים אני לא יכולה לשבת בה כי אני קופאת, רטוב לי ויש מצב שאעוף מהרוחות החזקות. ובימי הקיץ גם לא. החום כבד מידי, כאילו אני במדבר ואין שבב של חמצן. והלחות מביאה כאפה מצלצלת בשנייה שאני יוצאת החוצהומכניסה אותי פנימה בחזרה לחשוב על זה שוב. אבל מה אני אעשה,אני אוהבת אותה.

 כשכתבתי את הבלוג היה יום שני, יום ט"ו באב, חג האהבה היהודי. החג שבו בנות ישראל ירדו לחולל בכרמים בשמלות לבנות להכיר בחורים חסונים אחרי מלחמה. אבל היום איזה לחולל ואיזה כרמים, בנות ישראל של 2024 עסוקות בלהתלונן למה הזר פרחים קטן ונטול מחשבה ולמה הגברים שלהם לא עושים איתם ערב רומנטי. והגברים החסונים, הולכים ומחפשים את השפיות שלהם. או משהו לקנות מהר כדי להרגיע את נשות ישראל. שכידוע סובלות ממזג חם ולא בכדי.
זה לא גברי בעיניהם לחזר. זה לא נשי בעיננו לא להרגיש מיוחדת. וככה נוצר עוד יום שכולו אמור להיות עטוף באהבה ובמקום זה הוא עטוף בנייר צלופן בבגאז' של השליח.
כדי שאולי, נהיה סוף כל סוף מרוצות.

למה קשה לנו כל כך להנות ממה שהם כן הביאו ועשו? למה קשה להם כל כך להראות לנו אהבה? למה זה תמיד לא מספיק? מה אנחנו רוצות מהם, ומה הם רוצים מאיתנו? מה כל כך קשה בלזכור יום? בלכתוב מכתב? בלהביא פרחים? ומה לנו כל כך קשה להגיד "תודה" ובאמת להתכוון לזה? למה תמיד יום האהבה הופך ליום האכזבה?

גברים חושבים שבשביל לרצות אישה צריך להביא לה את הירח. או במילים אחרות – שזה לא אפשרי. ונשים חושבות שבשביל לרצות גבר הן בסך הכל צריכות לשכב איתם ולסיים סיפור.

״אני לא צריך יום ספציפי כדי לאהוב אותך" האיש שלי אמר לי אתמול בערב ט"ו באב כשהוא לבוש בגדי כדורגל ותיק האימונים תלוי לו על הכתף. ואני הרגשתי שהלב שלי נשבר. לא כי הוא לא צודק, הוא לגמרי צודק וזה לא אמור להיות תלוי בשום דבר, בטח שלא תאריך. ועדיין, ירצה או לא אני חלק מבנות ישראל ותוכנתי כך שזה יפריע לי. וגם כי חשוב לי לחגוג את היום הזה. אבל יותר מהכל – חשוב לי שהוא גם ירצה לחגוג אותו. אבל כשהדלת נסגרה, נזכרתי במשהו או יותר נכון במישהי, נזכרתי בעצמי. בשניה של חיי הרווקות, שיש לה ברזומה כבר כמה ימי אהבה שכבר חגגה אותם לבד, וכמה היה לה בעצם גם כיף לדעת שהיא לא הייתה צריכה באמת אף אחד ואף יום ספציפי כדי להזכיר לה לאהוב ולדאוג לעצמה, אבל היום הזה חשוב לה, כלומר לי אז אני אעשה בשבילה, כלומר בשבילי ערב ט"ו באב כמו שהייתה רוצה.

נכנסתי להתקלח, והתבשמתי, ושמתי תכשיטים, ולבשתי שמלה לבנה ופתחתי בקבוק יין והזמנתי ארוחת ערב מאיטלקייה חדשה תוצרת נתניה והדלקתי נר ואפילו שמתי באייפד סדרה שאני אוהבת. בנוסף תוך כדי ההתארגנויות דפק שליח נוסף בדלת שהביא לי פרחים מהאיש שלי שכנראה הרגיש לא נעים וזה חימם לי את הלב עוד יותר. ככה זה עם צרכים, ברגע שהם מתקיימים לא צריך אותם יותר.

היה לי ערב מהמם ומלא באהבה עצמית, גם כשמדי פעם איימה עליו עננה שחורה שרצתה להזכיר לי שאני לבד עכשיו וכמה זה עצוב לחגוג אהבה לבד. אבל נפנפתי אותה בעוד כוס של יין אדום משובח. ואחרי חצי בקבוק של סובניון בלאנד שנת 2020 ואחריי שכמעט סיימתי את העונה, התעלפתי על המיטה כבר ב22:45. שיכורה מאהבה.

לפעמים דברים לא מתרחשים בדיוק כמו שציפינו, וזה מה שהופך אותם למיוחדים יותר.

מאחלת לכולנו לאהוב את עצמנו ואת האהובים לנו בכל רגע. בלי להיות תלויים ברעשים חיצוניים או במוסכמות חברתיות. אהבה אמיתית מתחילה תמיד באהבה עצמית. וכמה חשוב לטפח אותה.

ממני אליכם, עם המון אהבה

שניה.