חבר מכוכב אחר

אומרים שאדם אחד הוא עולם ומלואו.
אז כשאני יושבת לי בבית קפה השכונתי שמתחת לבית שלי אני מסתכלת על הכוכבים השונים. יש אחת שבדיוק יוצאת עם שני קפוצ'ינו ומאפים בשקית, עוד כוכב שצועק על המוכר בדיוק למה שם לו חלב בתוך הקפה כשביקש במפורש "בצד" ושיהיה קר לא חם! ועוד כוכב שמדבר בטלפון חזק מידי, אחת עם מלא כוכבים קטנים מסביבה שלא נותנים לה לסיים משפט עם חברתה לשולחן, וכוכבת אחרת עם שביל חלב מרשים מאוד שבדיוק נכנסה לחנות וגרמה למפת הכוכבים להסתכל ולאבד גרביטציה.

ויש אותי. כוכבת שמנסה להתרכז במפת הכוכבים שפרוסה לעיניי אבל בפעם השלישית בחמש דקות האחרונות שאלו הכוכבים השונים אם יושבים פה והאם "אפשר לקחת את הכיסא?" וכשנשארתי רק אני, השולחן הקטן, הכיסא שעליו ישבתי והמחשב, חשבתי -מה כבר בנאדם מבקש? כיסא אחד, שולחן אחד, מחשב אחד ושיעזבו אותו בשקט. לא את העולם.

אז התסכלתי על הפריטים היחידים שלי, על ההמון, נראה שלא מדובר רק בכוכבי לכת, אלא במטח מטאורים. כל אחד ממהר למשהו, לאנשהו ולמישהו. כולנו בלחץ. כולנו עצבנים כי חם, מפחיד ולח. כולנו לא יודעים אם זה יהיה הקפה האחרון שלנו או הרגע האחרון שלנו על הכדור הזה. מצד אחד, מה שונה הקיץ הזה מכל הקיצים? מצד שני, לא ראינו כאלה איומים ומתקפות מחורים שחורים ובולעניים מיבשות שונות הרבה מאוד שנים. אני חושבת שעוד מימי יציאת מצרים.

מה יש לכולם לשנוא אותנו כל-כך? אנחנו לא באמת מזיקים, בסך הכל אנשים פשוטים שמתמודדים עם יותר מידי. וכשאנחנו כן, זה רק כי חם ולח פה ותמיד יש פקקים ומקקים. קל לגלאקסיות האחרות לשפוט, נראה אותם שורדים קיץ ישראלי על כביש מקורצף ונתיב אחד פועל. וזה עוד במכונית עם ילדים חסרי סבלנות בדרך לימית 2000.

יצא לי לדבר פעם ביוון עם שכנים שלי לחדר. שני בני דודים שכבר מזמן עברו את הגיל שבו זה לגיטימי לחלוק מיטה אחת בחדר במלון רומנטי ביוון הבנויה ולשחק עם כדור בבריכה עד הלילה. אחד מהם אוסטרלי, השני לבנוני. אל תשאלו אותי איך משני הקצוות האלה יוצאת משפחה אבל יצאה. ודווקא לא רעה בכלל האמת. הכדור מהבריכה שלהם נפל לבריכה שלנו ומשם התחילה שיחה מעבר לקיר.
"סו, וואר אר יו פרום?" אחד מהם שאל אותי ועניתי בחיוך "פרום יזראל. אנד יו?" מחכה לרצף השאלות שאני בדרך כלל רגילה לשמוע - כמה מפחיד בישראל, כמה מסוכן, אם עשיתי צבא או לא עשיתי צבא ושלמרות הכל הם אוהבים את תל אביב ושם זה נגמר. אבל כשהאוסטרלי אמר לי שהבן דודה שלו מלבנון ושהם מתים לעשות טיול בארץ, לא יכולתי להיות אדישה לזה. "לבנוני רוצה לבוא לישראל?" חשבתי בקול ומיד הקיר בנינו נפל. איכשהו, מצאנו את עצמנו ארבעה חייזרים יושבים לארוחת ערב במלון. יהודי, אוסטרלי ולבנוני יושבים לארוחת ערב זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל בעולם מתוקן זה אולי נורמלי. בעולם שהוא לא ישראל 2023-2024. הבירה זרמה לכוסות ואיתה גם השאלות. חלקם מקוריות, חלקם לפי התסריט: "אז מה עשיתם צבא?? ואו!! ולא מפחיד? ותגידו לא מסוכן?? ורגע איך תל אביב? באמת כמו שמספרים??" אותם השאלות שגררו את אותם התשובות, שלי הציפו כמה תהיות. האם להגיע לביקור בישראל הפך שווה ערך לביקור בירח? כמעט בלתי אפשרי ועם סיכון שלא יחזרו מכאן בחיים? האם אנחנו אי פעם נהיה מדינה שקטה, בה הכבישים תקינים, התנועה זורמת והרוגע סורר בכל אחד מאיתנו גם בימי השרב הכבדים? אה ובלי מקקים?

איכשהו, בעולם מקביל השילוש המוזר הזה לא הרגיש כל כך מוזר. כולנו בסך הכל אנשים שרוצים לחיות על הכדור הזה בשקט. בלי לחץ, בלי רעש, בלי שיבקשו כל שנייה כיסא.
ואם לא בעולם החיצון, לפחות בעולם האישי שלנו.

ממני אליכם, עם המון אהבה.
שניה.