״זכור את אשר עשה לך עמלק״

יומיים אחרי השביעי באוקטובר הלכתי עם בעלי לבקר פצועים בבית החולים שיבא. הכל היה טרי כל כך, ריח החיטוי לצד ריח הדם, החיים לצד המוות, הפחד שהיה יחד עם ההלם סגר על כל החדרים ולא נתן לאוויר להיכנס. פגשתי שם את הפצועים הראשונים שראו את הזוועות הכי גדולות שהעם שלנו חווה רק לפני יומיים. ביקרנו חיילים שהיו בשטח, תושבים מהדרום שנפצעו וגם ניצולים מהנובה. חדר הטראומה היה מלא עד אפס מקום במיטות שעליהם פצוע אחד בלי עין, השני בלי רגל, השלישי עם רסיסים בבטן ועוד מורדמים ומונשמים מכל הגילאים ומכל הסוגים.

היינו שם עם המשפחות שלהם במטרה לעודד, אבל מרוב כאב הלם ובושה הם אלה שעודדו אותנו. כשהגענו למיטה של אחד הפצועים, אמא שלו חייכה אלינו ואמרה "תודה שבאתם" ואני אמרתי לה במבוכה איומה "תודה לכם שהבן שלכם נלחם עבורנו" וחיבקה אותי חיבוק של עידוד שהוציא ממני דמעות. ואז היא הסתכלה עליי, עם העיניים הטובות שלה ושאלה "מה איתכם? מתי אתם? זה הזמן להביא ילדים"
הסתכלתי עלייה בעיניים שואלות ודומעות יחד עם קול צרוד וחלש שלא מבין כל כך "לאיזה עולם בדיוק?"
והיא בחיוך שמה לי יד על הכתף "דווקא בשביל העולם הזה. צריך למלא אותו באנשים טובים, לא בשדים רעים"

מאז אותו יום נראה שהשדים הרעים רק ממלאים לנו את התודעה. גם בדרום הארץ, גם בצפון הארץ וגם ברחבי העולם. אבל האישה הזאת, המלאך שהיא לא יוצאת לי מהראש.
איך היא, דווקא היא, כל כך חזקה באמונה שלה שצריך להמשיך ולחיות אחרי שכמעט איבדה את הדבר הכי יקר לה בעולם?

כשאני מסתכלת על עצמי וחושבת מה הדבר שהכי יקר לי כרגע ושאני מפחדת לאבד אותו אני מתמלאת ברגשות אשם מהתשובה הבזויה שלי – החופש שלי.

האם לא להביא ילדים זאת אגואיסטיות? או בעצם הגנה עצמית מעוד כאב או אובדן שגם ככה החיים מייצרים עבורך?
אולי בכלל לא קורצתי מאותו חומר אימהי שאני כלכך קנאית לחופש שלי? אולי בכלל אני מרגישה עדיין ילדה בעצמי ושמגיע לי פיצוי על השנתיים שהקורונה גזלה ממני?

אני מרגישה שהחיים זזים מהר מידי ואני עדיין רק בחימום.
והנה גם אני, שבוע אחרי יום הזיכרון ושבועיים אחרי יום השואה ותקופה ארוכה מידי אחרי תחילת המלחמה הארורה הזאת, עדיין שומעת עדויות של אימהות, אחים ואחיות שאיבדו את היקר להם מכל אומרים "צריך להמשיך לחיות. צריך להמשיך את הדרך של הגיבורים שלנו" ,שואלת, האם מתישהו יגיע היום הזה שבאמת נהיה בטוחים, מאושרים, שלוים, לא רדופים וחופשיים באמת?

החושך הזה מפריע לראות את הדבר החשוב כל כך של המשכיות, משפחה ויצירת חיים לצד כל האבל הזה שהעם שלנו עובר במשך דורות על גבי דורות. אני שומעת עדויות, אני בוכה מול החדשות, אני כאובה והלב מדמם לתוך חור שחור שלא נגמר.

אתמול והיום בבוקר ראיתי את הסרטון של הבנות מהשבי, את ההורים שלהם מדברים, ואת העדויות של הניצולות מהשבי ואני מכווצת כולי בספה. גם מכאב וגם מרגשות אשם של "מי אני בכלל שאתלונן? שאבכה? את חופשיה."

אני וכולנו צריכים רק לא לשכוח דבר אחד, וזה לזכור.
לזכור את מה שהאויב שלנו עושה ועשה לנו. "זכור את אשר עשה לך עמלק.." עמלק זה לא רק חמאס ולא רק איראן. עמלק זה פחד, עמלק זה ספקות, עמלק זה הרצון רק לעצמי ורק לי ורק אני.

ילדים או לא, אנחנו חייבים להמשיך להילחם בשדים הרעים. שהעולם הזה יצר ואלה שאנחנו יצרנו בעצמנו.
שבעזרת ה' נשמע בשורות טובות במהרה ושכל החטופים והחטופות יחזרו אלינו בשלום אמן!

ממני אליכם עם המון אהבה, כנות ותקווה...

שניה.