ישבנו לפני שהוא הלך לפגוש את החברים שלו בבר לחגוג את העזיבה,
פתאום הוא קפץ.
"מההה?!! מה קרה? אני בא אני בא"
"מה קרה?!" שאלתי
"אמא שלי עברה תאונת דרכים, אני חייב ללכת"
"אני באה איתך?"
"בואי."
ובאתי. היינו שם איתה במיון מחצות הלילה עד למוחורת בצהריים.

תודה לאל היא יצאה מהתאונה רק עם שבר אבל עם הרבה פחד ובהלה. בעיקר מהתאונה שחוותה וגם מהעובדה שהבן שלה אמור לטוס בעוד יומיים ומה תעשה עכשיו היא חשבה? איך דווקא עכשיו זה קרה?

"אין ברירה אני צריך לדחות את הטיסה".

צילום: ברק פרץ

אני ישר השתתקתי. זה הלחיץ קצת את האגואיסטית שלי, כמובן שהוא חייב להישאר איתה וגם אני במקומו הייתי עושה את אותו הדבר. אבל אם זה אומר עוד כמה ימים או אולי אפילו כמה שבועות בארץ זה אומר עוד תקופת זמן של ביחד שבו אנחנו יכולים להתקרב אחד אל השני שוב ואני נלחצת ומרגישה לא באמת מוכנה לזה, וגם הוא ולמי זה טוב עכשיו אני שואלת? לאף אחד.

בסוף הוא נשאר, עוד כמה ימים בארץ ובזמן הזה פתאום חזרו השאלות. האם זה קורה סתם? הרי זה לא הגיוני, שום דבר לא קורה סתם..אז מה זה? למה זה? מה נכון ומה אני צריכה לעשות?

"אני לא מאמין שדברים קורים סתם" הוא אמר לי, גם אני חושבת כך אבל האם כל חזרה של העבר שלנו לחיים שלנו עכשיו מצריכה  קאמבק? כמובן שהתשובה היא לא חד משמעית ובחיים יש הרי שאלות שאין עליהן תשובות חותכות. מה יש בעבר שלנו? 
שאנחנו מתעקשים כל כך להאחז בו? לחזור אליו שוב ושוב? למה הוא עדיין מכתיב לנו את ההווה? הפחד הזה שאולי עשינו משהו לא כמו שצריך, שיכלנו לדבר  אחרת, שיכלנו לחשוב אחרת, נכנס לראות מה עם האקסים פעם בכמה זמן, נסתכל על תקופות ישנות ונזכר כמה טוב היה אז, כמה מצחיק היה באותו יום, איך הייתי רזה פעם, איזה שמנה הייתי פעם ו"מה לעזאזל לבשתי פעם?!"

אנחנו מכורים לעבר שלנו. הדרישות שלנו, המחסומים שבנו, היצרים שלנו, הפחדים שלנו כולם תוצרים של ההגזמות מאותה תקופה בעבר שלנו. סיטואציה שקרתה לנו בעבר תחזור אלינו בהווה או בעתיד כדי לבדוק אם למדנו את השיעור את הלקח, אם אנחנו מצליחים עם מה שקרה לנו אחרי מה שלמדנו ואם לא? ואם לא אז יש תזכורות שחוזרות מידי פעם.

העבר שלנו יכול להיות האויב הכי גדול שלנו אם נאפשר לו אבל מצד שני הוא לחלוטין יכול להיות "המדריך למשתמש" שלנו.

אני חושבת שאם שניה של גיל 16 הייתה יכולה לראות את שניה של היום במכונת זמן הדבר הראשון שהיה עולה לה לראש זה "וואט דה פאק?!" או "וואלה לזה לא ציפיתי". תכננתי רשימת יעדים חביבה כזאת ב2007, רק שכחתי לציין פרט קטן וחשוב בסוף הרשימה והוא – "הכל עוד יכול להשתנות". 

יש גם רשימה של דברים נורא בסיסים שתצטרכי לעבור לפני שתקבלי את כל הטוב הזה שרשמת פה למעלה כלומר  עוד הרבה אכזבות, הרבה מחסומים לפתח, הרבה דברים להעריך, הרבה רגעים של בדידות, הרבה רגעים של אושר אמיתי, הרבה הצלחות, הרבה כשלונות אבל כל אלה יבנו את מי שאת תהיי. אז אל תפחדי, הרימי את הראש יש לך עוד דרך ארוכה לפני שתהיי וטרינרית מתוקה עם בית ענקי מפוצץ בחיות ואנשים ללא קורת גג שתוכלי לתת להם מחסה והם יחיו בהרמוניה ובעזרה הדדית עד עצם היום הזה (אחד היעדים מהרשימה המדוברת).

צילום: ברק פרץ

אז האם העבר עבר? כן, הוא עבר. אבל הוא מידי פעם יחזור להזכיר לי ולכם למה אתם במקום שבו אתם נמצאים היום לטוב ולרע. בסופו של דבר יש משהו שאסור לנו לשכוח שנותן תקווה:

"הכל צפוי והרשות נתונה" לא נאמר סתם, הכל מכתוב בחיים, הכל ידוע כבר מראש ודברים לא קורים לנו סתם. אבל לנו יש את הרשות ואת האפשרות לשנות אם לא את העבר שלנו ,אז לפחות  את העתיד שלנו.

אז למה העבר חוזר.. אולי זה רק בשביל להזכיר לכם מה אתם כבר לא?

ממני אליכם,
שניה