הכל בראש

במספרה הקבועה בתל אביב, יושבת לה על כיסא ההמתנה בחורה שעבר עלייה שבוע שהיה קצת יותר מידי.

בשבוע אחד איבדה את סבתה וגם את האוטו שלה. הזיכרונות והכאב העמוק מהפרידה מסבתא עדיין לא הצליחו להתעכל וכבר עברה תאונת דרכים שעדיין תקועה לה בגרון.
"אבדות גדולות" היא חשבה, גם סבתא ועכשיו גם האופטימיות.

היא יושבת שם ובוחנת את הבבואה שמולה. עיניים נפולות שפעם היו מלאות חיות ואש והיום, רק עשן של פחד ועצב, כמו זה שיצא מהמנוע שנייה אחרי ההתנגשות. ברגע אחד היה רעש תהומי, וברגע אחר שקט משתק ומפחיד יותר.

הגב שפוף כל כך, הלחיים חיוורות ונראה שגם השפתיים שלה, שפעם היום פורסות חיוך לכל עבר ודיברו אל אנשים, פתאום שותקות יותר. מפחדות שאולי יהרסו עוד משהו.

הספר ניגש אליה, שואל אותה כרגיל ״אז מה עושים היום״ אבל היא לא ממש במצב של להחליט על משהו. הכוח שלה אזל כמו השמן מנוע שטפטף על הכביש. היא יושבת שם מסתכלת על הבבואה שלה ופשוט לוחשת "מה שאתה חושב, רק לרענן".

היא לא יודעת אם היא התכוונה לריענון בשיער או במחשבות שרצות לה כל היום בראש, אז היא פשוט החליטה לתת לו את המושכות לידיים.

אז היא ישבה שם. בזמן שמורחים לה צבע על השיער, ובזמן שחופפים לה, בזמן שגוזרים לה, ושוב מורחים לה. כמו בובה על חוט היא חשבה כשהיא ממשיכה להסתכל על עצמה במראה. רק ההשתקפות שלה נמצאת אבל היא בעולם רחוק שנות אור משם. נזכרת בסבתא שלה, איך תמיד היו צובעים לה את השיער אחת לשבועיים בצבע שחור, והיא בכלל לא אהבה את הצבע הזה. שחור. תמיד אמרה שזה צבע לא שמח. מלבד על השיער שלה, כי היא טענה שיער לבן הרבה פחות משמח.

היא יוצאת החוצה אל העיר עם נייר כסף על ראשה כמו אנטנות. "מעניין מה הן משדרות החוצה ומה אני קולטת" חשבה. פעם הייתה נקרעת מצחוק לראות את הנשים האלה מחוץ למספרות יושבות שם כאילו זה רגיל למישהו. היום פשוט לא אכפת לה.

העיר הזאת הייתה פעם הבית שלה חשבה, אבל גם מקור כל התסכול והקושי שלה. היא מעולם לא הודתה בזה, כי זה מה שהיא אהבה בה, אבל היום היא מרגישה כמו העיר עצמה. הודפת, קשה וחסרת מקום אכלוס לעוד רגש. אבל בעטיפה של הכל בשליטה. רק שלמטה יש חפירות ארכאולוגיות כמו ברכבת הקלה.

"בואי, נשטוף" אמרו לה מהדלת והיא נכנסה, מבקשת בליבה שישטפו ממנה הכל. את הזיכרונות מהתאונה, את הכאב, את הפחד, העצב ואת העיר מעל הראש שלה.

תקופות לא פשוטות כבר נהיו חלק מהDNA של העם שלנו. עוד מימי מצרים ועד היום.
בכל דור ודור מחפשים להוריד אותנו הכי למטה שאפשר, גם אם זה החיזבאללה או חוסר וודאות שתקף פתאום. ואנחנו צריכים להתמודד. שוב.
אולי תהיה אזעקה ואולי זה אינטואיציה פנימית שתזעק שעכשיו צריך לפעול. לשנות מחשבה, לשנות מיקום, לשנות גישה כדי להגיע לבסוף אל הארץ המובטחת, השקטה והאופטימית שלנו.

ולי רק נותר לשאול, "אנחנו כבר קרובים?"
ממני אליכם, עם המון אהבה (ואופטימיות)

שניה