הזמן עוצר מלכת

יש זמנים שמחכים להם. שמרוב ציפייה אליהם, כשמגיע הזמן עצמו, לא באמת יודעים מה לעשות או איך להתנהג איתו.
זה יכול להיות הדייט הזה שחיכית לו כל השבוע, יום ההולדת שלך, האפי אוור אחד פלוס אחד על הקוקטיילים (עכשיו רק נותר לבחור), זה יכול להיות הזמן שלך לשתף את חברי המעגל מאיפה את, בת כמה את ומה הסיבה שאליה הגעת לסדנת ריפוי בהשחלת חרוזים במדבר. וזה יכול להיות גם תאריך מיוחד כמו היום למשל שכולם חיכו לו: ה-8.08.2024 . תאריך חזק, שערי שמיים נפתחים, שער קוסמי עצום נפתח! זמן לבקשות, זמן לזימונים, זמן להכרת תודה ומשיכת שפע –זמן מעולה לבירוקרטיה!

בכל האתרים, ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות דיברו והכינו את כולנו לקראת התאריך הזה. ואיכשהו, במקום לשבת בישיבה מזרחית, לנשום ולשאוף, להדליק קטורת, לעשות "אוםםם" ולהתחבר לאני הפנימי שבי, התחברתי יותר ל"אני חייבת לסיים עם זה כבר" שמנקר בי כבר מספר שבועות. אין זמן יותר טוב מהווה לעשות עכשיו את מה שדחית עד עכשיו. ובאמת, כשזה מגיע למס הכנסה, ביטוח לאומי או האקס עבודה שלך –רצוי לסיים עם זה כמה שיותר מהר כדי לפנות זמן לדברים טובים וחשובים יותר. כמו לכתוב לכם מילים אלו, כמו לסדר את הארון, כמו להחליט שעכשיו בזה הרגע הזה, אני עושה את התסרוקת הזאת שראיתי בסרטון בטיקטוק שייתן לי אשליה אופטית כאילו הייתי במספרה עכשיו פלוס אימון נוסף לשרירי היד האחורית שלי.

אבל מה אתם יודעים, מסתבר שברגעים שבהם הזמן אליו חיכינו כבר הגיע, אנחנו איכשהו מוצאים זמן למשהו אחר.
חשבתי על זמן. תמיד אמרו לנו מאז שהיינו קטנים ועד היום "לא לבזבז את הזמן שלנו" ולעשות דברים שיקדמו אותנו, ילמדו אותנו ויעשירו אותנו. כשהייתי ילדה זה היה מאוד ברור - ללמוד, להתגייס, לעשות אולי טיול (כי זה גם בזבוז זמן בעיני אנשי הזמן הקודם), ללמוד (שוב) תואר, להתחתן, להביא ילדים, לשלם משכנתא, להזדקן ו...זהו בגדול.

אבל איך אנחנו באמת יכולים לדעת מה הוא הדבר הנכון תמיד לאותו הזמן? ואיך אנחנו יכולים לדעת שעשינו את מה שצריך והיינו במקום הנכון ובזמן הנכון?
אני כאן כדי להזכיר לכל אותם אנשים כמוני, שפתאום מרגישים שנקודת הזמן שבה הם נמצאים, לא תואמת את התכנונים של נקודת הזמן הקודמת לה: שפתאום נמצאים מול המראה לפני הדייט שאליו חיכו כל השבוע ונמצאים בהתקף חרדה כי פתאום בקטע קוסמי ומפתיע לא פחות, אין להם מה ללבוש או מה להגיד. שהיומולדת שלהם בוטלה בגלל איום אירני. שתכננו לאורך כל המעגל לתורם להציג את עצמם ואיך יעשו את זה, בדרך המקורית והמרשימה ביותר שתסעיר את לבבותיהם של המעגל כולו. כשבעצם, תורך הגיע ואיכשהו את מגמגמת, עם זיעה קרה ועם קול של נער בן 15.

מסתבר, שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לתכנן, לשנות או לשפר זה לא את נקודת הזמן, אלא נקודת המבט שלנו. כן, אין לי מה ללבוש אבל יש בי יותר מזה להביא לדייט. והיומולדת אולי הצטמצמה אבל אני זוכה להיות עם הקרובים אליי באמת. וכן אולי גמגמתי ודיברתי לא ברור אבל מה רע כלכך בלהתרגש?
אי אפשר להילחם בזמן. הוא פה לפני כולנו פה ויישאר אחרי כולנו, אבל להילחם במחשבות שמורידות אותנו עצם המחשבה של "יכולתי/הייתי צריכה/אם רק הייתי יכול לעשות אחרת..." דווקא יש לנו אפשרות לא רעה אפילו לנצח בקרב הזה.
זה לא הזמן שהוא רגע גדול שניתן לנו במתנה כדי לחולל קסמים. זה אנחנו באותו רגע מחליטים לקבל במתנה את הזמן הזה, הרגע הזה. וזה, מחולל קסמים.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.